סמל פרייזלר אברהם יעקב ז"ל

מ.א 2729227
בן  34  בנופלו

בן  מינגה ויהודה
נולד ב: מוסני, רומניה
בתאריך: ל' בתשרי ת"ש  11/10/1939
התגייס ב: ינואר 1970
שרת ב: בה"ד 9

נפל ב: ט"ז באדר תשל"ד 10/3/1974

בעת שירותו הצבאי בציר הנפט באיזור רמת הגולן
מקום קבורתו:  בני ברק - "זכרון מאיר"
הניח אחריו: אישה וארבעה ילדים, הורים ושתי אחיות


אנדרטה לזכרו

הרב אברהם-יעקב, בן יהודה ומינגה, נולד ביום ל' בתשרי ת"ש (11.10.1939) בעיר מוסני בפלך מארמורש שברומניה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר הממשלתי ובבית-הספר "אחדות ישראל" בבואנוס איירס שבארגנטינה. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר הממשלתי ובישיבת "חפץ חיים" שם. אחר-כך עלה ארצה והמשיך את לימודיו הגבוהים בישיבת "קול תורה" בירושלים ובאוניברסיטת בר-אילן בר"ג. יעקב, כפי שקראו לו הוריו ומכריו, הגיע עם הוריו לארגנטינה, לאחר שטעם עימם את אימת הכיבוש הנאצי. הוריו פנו לארץ זו והתיישבו בה, בין יהודים יוצאי גרמניה, שהיו מאוגדים בקהילת "אחדות ישראל" בראשות הרב אופניימר ז"ל. יעקב היה הבן הבכור, ולו שתי אחיות קטנות. הוריו התפרנסו בצמצום מיגיע כפיהם, אך דאגו קודם כל לחינוכו היהודי. את מידותיו התרומיות בהן ניחן קיבל מהוריו העדינים. דוגמה בולטת לותרנותו, מידה בה דבק כל ימיו, היא כי כשנודע לו ששבת הבר-מצוה של ילד נוסף בעירו חלה בדיוק בשבת בה היה עליו לעלות לתורה, הסדיר בלי היסוס כי הלה יעלה לתורה בשבת זו ואילו הוא יעלה רק בשבת לאחר מכן. כשהיה בגיל צעיר יחסית, הבחינו אצלו בניצוצות של גדול בתורה, במובנו הרחב של הביטוי. הוא התבלט בלימודיו, בכישרונו ובתפיסתו החדה. דרך משחקו ושיחתו העידו על פקחותו ורצון גדול לרכוש ידע. הוא הצטיין בלימודים היסודיים ואחרי-כן בלימודים התיכוניים. יום לימודיו העמוס לא הסתכם אצלו בעשיית השיעורים שהוטלו עליו. מלבדם התמסר בכל לבו ללימוד תורה בישיבת "חפץ חיים" בשעות אחר הצהריים, ועשה שם חיל. אהבתו לתורה לא ידעה גבולות. בהיותו בן שמונה עשרה החליט לנסוע ללמוד תורה בארץ-ישראל. מחוסר תקציב נאלץ להפליג בספינת משא בתנאים קשים מאוד. לימים יספר כי הסבל של ההפלגה היה כדאי כדי להגיע לשאיפת חייו - ללמוד תורה בישיבה. יותר משנתיים ימים עשה בישיבת "קול תורה" בירושלים, והיא הטביעה בו חותם עמוק שרישומו ניכר בו במשך כל חייו. מסיבות משפחתיות נאלץ לשוב לארגנטינה, למרות הצלחתו והתקדמותו המהירה בלימודים. בארגנטינה התמסר ללימודים ולהקנית דעת ותורה לאחרים, והמשיך בכך גם באורוגאי הסמוכה בישיבת "אור-תורה" ובבית ספר התיכון "ליסאו" במונטודאו והוא רק בן עשרים ושתים שנים. באותה עת כתב מסה רעיונית המקיפה את רוב חלקי התורה. בין השאר הוא מנתח בה את עיקרי הדת, את המשמעות של החיים ואת היופי של המצוות המעשיות, תוך מתן דגש על האקטואליות של הדברים. המאמר נכתב בשפה הספרדית שהיא השפה המדוברת שם, ומטרתו היתה שבני הנוער יאהבו את התורה. בדרך חינוך זו, שיאהבו את החומר על החינוך, המשיך גם לאחר עליתו ארצה במוסד החינוכי ישיבת "חזון נחום" ביפו שעמד בראשו. אל "ארץ-ישראל", כך הקפיד לקרוא לה, הגיע עם אשתו שושנה לבית יגלום, שנשאה לאישה בשנת תשכ"ח בארגנטינה. הוא ידע היטב את הקשיים העתידים להטרידו מן הבחינה החומרית, אך הלך מדעת וברצון. אל ארץ ישראל קיוה להביא גם את הוריו היקרים לו. הוא כתב אליהם בקביעות והדגיש כי הוא משתוקק לראותם איתו בארץ. יעקב היה קשור מאוד אל הוריו, וקיים היטב את מצוות כיבוד אב ואם. בסוגיה זו במסכת קידושין גם נבחן כשביקש להתקבל לישיבת "קול תורה". גם את חמותו, שעלתה ארצה וגרה בקרבת מגוריו, כיבד מאד והשתדל למלא את כל מחסוריה באהבה וביראה. בשיכון משה"ב בגבעתיים הרביץ שיעורי תורה בבית-הכנסת, והיחידים שהתקרבו אליו להסתופף בצילו היו צעירים, שהתרשמו עמוקות מאישיותו הישרה ורחבת האופקים, והוא העניק להם בשפע מידיעותיו. יעקב אהב לתת ולא לקבל. גם בארץ המשיך בכתיבת מאמריו ומעט מהם פרסם על מנת שיוכלו אחרים ללמוד את אשר ידע. הוא קיים בכל רגע את הפסוק "כל המלמד את בן חברו תורה- כאילו ילדו". כל זאת עשה בלי חשבון של שעות או של צרכיו הפרטיים. אחד ממשתתפי השיעור בגבעתיים, שלא זכה ללמוד תורה עד גיל ארבעים, סיפר כי בשיעור של ר' יעקב נפתח לבו ולמד ליהנות מלימוד הגמרא. בשיעור זה לא הרגישו שהזמן חולף. יעקב היה איש עקרונות אך יחד עם זאת מצא תמיד בתבונה רבה את הדרך המפשרת. ידע לתת לזולת הרגשה נעימה למרות חילוקי הדעות עמו. הפרדוקס בין הקפדה עצמית לבית הארת פנים לזולת, התמזג אצלו לחטיבה אחת שביחד יצרו את אישיותו המיוחדת. ההלכה הייתה נר לרגליו. כשהתעוררה שאלה הלכתית אצל אחד מתלמידיו באורוגוואי שעבר תהליך גיור רפורמי פנה בשאלה לפוסק הדור הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל שהיה בארה"ב, ותשובתו אליו מופיעה בספרו אגרות משה (יו"ד חלק שני סימן קכ"ג). כשעלה לארץ הזדרז לברר את דיני השמיטה והקפיד עליהם למרות הקושי הרב הכרוך בכך. יעקב החליט לקבוע את ביתו בגבעתיים כדי להפיץ תורה בריכוזים חדשים, אך עם זאת לא התפשר במהומה בחינוך ילדיו. יעקב היה מחנך בנאמנות ועשה לילות כימים בעבודתו הקשה והמסורה ככהן המשרת בקודש. בישיבה ביפו ראה שליחות חינוכית ממדרגה ראשונה וסרב להחליפה במקום עבודה אחר, למרות התנאים המועדפים שהוצעו לו. תמיד נהג עם תלמידיו בפשטות ובקפידה, אך במאור פנים. דבריו היו תמיד בהירים ומאירים וכך זכה לעשות נפשות בקרב רבים מילדי ישראל. היתה לו טביעות-עין בחינוך ובעזרתה מצא מסילות בלבבות תלמידיו. הוא לא סבל בינוניות, אך היה סובלני ונעים הליכות עם "קטנים", הסביר להם סוגיות מסובכות ביותר, במילים פשוטות. הוא הסביר פנים ונהג צניעות בלבושו. חבריו למדו ממנו לשאת בעול צורכי הכלל מן הבחינה הציבורית, המוסרית והחברתית. הם למדו ממנו לא להטיל מעמסה על הזולת אלא להיות "נאה דורש ונאה מקיים". הוא תבע בראש ובראשונה מעצמו, וציפה שבעקבותיו ילכו גם אחרים ויתיחסו בכובד ראש לחובות החיים. תפילתו נאמרה תמיד בעיון וברצינות, והיה מונה את המילים כמטבעות. גם העומדים לידו בזמן התפילה הרגישו שיעקב מדבר עכשיו עם האלוקים. את הרגעים הפנויים שבבית-הכנסת היה מנצל תמיד ללמוד משנה. "צריך אמונה" כך היה דורש מעצמו וכך היה רגיל לדרוש מסביבתו, וזה גם מה שהיה מצווה עלינו כעת: "נצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה ותתחזקו באמונה". יעקב גויס לצה"ל בסוף ינואר 1970. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למשנים טכניים הוצב לשרת בתפקיד משנה טכני בחיל תותחנים והיה ממייסדי פלוגת "רומח". בצבא מצא חברים רבים, שראו בו דוגמה ומופת לאדם, שאינו משתמט אף פעם מביצוע משימות. חבריו נהגו לשוחח אתו ארוכות על עניינים בתחום היהדות ובתחומי ההשכלה הכללית, ותמיד שמעו את דבריו בכבוד ראש ובכבוד. דעותיו בתחומים שונים כגון: כלכלה, גיאוגרפיה, מתמטיקה ופוליטיקה, עוררו התפעלות והערצה בקרב רבים. גם בצבא לא הפסיק מלימוד התורה, ובעת הפנאי היה לומד בחברותא עם חבריו לנשק. במכתביו לביתו התעניין במיוחד בחינוך ילדיו, וכיצד בנו בכורו מתקדם בלימוד התורה. בחופשותיו נהג לבקר אצל משפחתו האהובה עליו, אצל אשתו וארבעת ילדיו: מאיר, אריה, אלכסנדר ועתיה, וגם סר לבקר במוסד החינוכי "חזון נחום" ביפו, שהיה יקר ללבו. לאחר שהשתחרר מן השירות הסדיר הוצע לו לצאת לשליחות חינוכית בחוץ-לארץ, ועל כך השיב: "לא באתי לארץ ישראל כדי לצאת ממנה". במלחמת יום הכיפורים נקרא לקרב בעיצומו של היום הקדוש מבית-הכנסת בהיותו עומד באמצע תפילתו ויצא לקרב בלי לחשוב פעמיים. גיוסו נמשך גם לאחר שכוך הקרבות, וביום ט"ז באדר תשל"ד (10.3.1974) נפל בעת שרותו, על כביש חושניה-ציר הנפט ברמת הגולן. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין זכרון-מאיר בבני-ברק. השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים ושתי אחיות. ספריה תורנית הוקמה לזכרו בגבעתיים, ושנים ממאמריו פורסמו בניב המדרשיה. בעקבות נפילתו עלו הוריו ארצה וקבעו את ביתם בבני-ברק. אשתו המשיכה לחנך את ארבעת בניה בגבעתיים לבדה במסירות נפש, ויחד עם אימה - הסבתא, שהעתיקה מגוריה לביתם, זכתה להקים חממה רוחנית בגבעתיים ולגדל בס"ד דור ישרים מבורך ולרוות נחת. לאחרונה השיאה את ארבעת הילדים שהקימו בתים ברוח התורה ולפי מורשת אביהם המנוח, ואף זכתה לנכדים הנושאים את שם סבם, יבלחט"א. אמרו חכמים "אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם". המשפחה, תלמידיו ומוקיריו הם מצבת חיים לזכרו, תנצב"ה.

זכרון אישי

השאירו זכרון אישי לפרייזלר אברהם יעקב ז"ל