"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בן רחל ואריה, נולד בשנת 1922 בעיירה טיישוביץ, שליד זאמושץ', פולין. למד בחדרים ובבית-ספר פולני ואחר-כך בישיבה בלודמיר. ודווקא שם פג הקשר שלו עם הדת שהביא איתו מהבית החסידי של הוריו. בהיותו בן 14 הצטרף לתנועת "החלוץ הצעיר-דרור" ושנה לאחר-מכן ברח מהבית והגיע לקיבוץ ההכשרה בגרוכוב. אביו רצה להחזירו הביתה בעזרת משטרה, אך נכנע והשלים לאחר תחנוני האם שלא יגרום ביזיון לכל המשפחה הענפה והמכובדת על-ידי זה שיביא את הבן הביתה בלווית משטרה. בתאונת-עבודה נקטעו שתיים מאצבעותיו ואז יצא מהקיבוץ לווארשה, עבד כפרוון והמשיך את פעילותו בתנועה. בראשית מלחמת-העולם השנייה נמלט לאזור הכיבוש הסובייטי, ונשלח לעבודה בערבות הצפון. אחרי הסכם סטלין-שיקורסקי שוחרר ועבר לאסיה התיכונה (תורכיסטן וסביבתה). הוא סבל רבות מהתנכרות הנציגים הפולניים לשרידי היהודים אזרחי ארצם ומכל תלאות המלחמה והמצוקה, עד שבדרך מקרה הצליח להתקבל לעבודה מטעם המשטרה הפוליטית במחנה שבויים גרמנים וזכה לחופש-תנועה יחסי. פעמיים ניסה לעבור את גבול איראן כדי לעלות משם ארצה, אך בגלל צירופי מקרים שונים נאלץ לחזור למקום שירותו. אחרי המלחמה הצטרף בטשקנט לשיירת פליטים יהודים "ריפטריאנטים" (מוחזרים) והגיע עימם לפולין. שם הצטרף מחדש לתנועת "דרור" ובמשך שנתיים פעל בארגון "הבריחה" ועזר להעביר פליטים יהודיים דרך גבולות רבים באירופה. בפעולות אלה ניצל את כושר ההתמצאות במצבים קשים וביתר הסגולות שרכש בשנות נדודיו באסיה הסובייטית. בין השאר זכה להסדיר גם את עליית אחיו, שנפרד ממנו ברוסיה והגיע אליו לגרמניה. יעקב עצמו העפיל ארצה ב-1946 באונייה "ביריה". בחורף עבד בפרוונות ובקיץ בצילום. יעקב התנדב לצבא ב-9.3.1948 על אף נכותו. רשימותיו על החיים בצבא מלאות הומור בריא. הוא השתתף בכיבוש נוה יער (ואלדהיים) ובית לחם זבולון, מושבות הגרמנים בגליל התחתון. לאחר שסיים קורס תותחנים, יצא עם ראשוני חיל-התותחנים של צה"ל להגנת עמק-הירדן מפני הפלישה הסורית. ב-18.5.1948 נפצע ברגלו ובבטנו ליד צמח, רץ עד הירדן והמשיך בשחייה (היה שחיין מובהק מילדותו). הוא נאסף לסירה צבאית, הובא לבית- החולים בטבריה ונפטר מפצעיו ביום י"ג באייר תש"ח (22.5.1948). נקבר בטבריה. ביום ט"ו בסיוון תש"י (31.5.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.