"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

יצחק, בן חנה וישראל, נולד ביום י"ג בחשון תש"ח (27.10.1947) בקיבוץ דליה ונקרא על שמו של יצחק סטרוסטינצקי, איש הפלמ"ח, שנפל בליל הגשרים בגשר אכזיב. את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר של הקיבוץ והמשיך בבית-הספר התיכון-אזורי. איציק היה ילד עירני, זריז, ומקטנותו התבלט בכושר המנהיגות. כבר בכיתות הראשונות של בית-הספר ארגן חבורת חובבי טבע, שהפכה למושג בסביבה. בגיל צעיר מהרגיל יצא להדריך בתנועת הנוער "השומר הצעיר" בכפר-אתא, ובזכות יוזמתו הרבה וחביבותו היה נערץ על חניכיו. הוא קירב אותם לאהבת הטבע ולהבנתו. על לימודיו שקד והצטיין בהם, היה מזכיר הכיתה, פעיל בחיי התרבות, סניגור וקטיגור במשפטים ספרותיים. בשעות הפנאי עסק הרבה בספורט, וכמו בכל שאר השטחים, גם בזה הצטיין. סיפרה אחותו רחל: "אח אחד היה לי ועולם שלם, כפי שרק אדם קרוב ואהוב יכול להיות. איציק ישר היה, חרוץ, הגון. הוא ידע להשרות ביטחון, ידע לעודד, למצוא מלה טובה בשעת צרה. כל דבר עשה במסירות וביסודיות ללא גבול. איציק היה מנהיג מלידה, סקרן שחקר, למד וניתח תופעות בטבע. בשבילי היה איציק אותו אח בעל עיניים נבונות, גדולות ושקטות, מחייכות משהו. לעתים היה החיוך בזוויות הפה הופך לצחוק גדול ובריא. הוא האמין באמיתות מוחלטות. באיזה ביטחון לא מובן, הלך בדרך שלו כאילו רק זאת קיימת". סיפר חברו: "איציק תמיד היה מחייך, כך נדמה לי. אם לא בפיו, הרי בעיניו האופטימיות. ידידותנו הייתה מיוחדת במינה. קיימנו לפעמים שיחות, שארכו שעות על שעות וחדרו לעומקם של חוויות ואירועים. איציק תמיד רצה לרדת לשורשם של הדברים. בגיל ההתבגרות נאבק עם עצמו, רצה למצוא את דרכו הנכונה בחיים, חיפש את זהותו, תהה ובחן את כישוריו". סיפרה אמו: "יצחק היה ילד עם רצון חזק. הוא היה היוזם בכל עניין, ובכל בעיה בה נתקל, היה הוא הפותר אותה. הוא גילה תושייה בכל מצב ומצב, מעולם לא היה נבוך, מעולם לא התייאש". לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון נסע לטיול בארצות הברית, טיול שהיה בשבילו חוויה בלתי נשכחת. יצחק גויס לצה"ל במחצית יולי 1973 והוצב לחיל התותחנים, בו עבר קורס תותחנים וקורס תותחני תומ"ת. סיפרו עליו חבריו ליחידה: "יצחק היה באמת הטוב שבכולנו - גם כחייל ובמיוחד כחבר. תמיד היה מוכן לעזור לכולם ועשה זאת בשקט, ללא שחיכה לתמורה כלשהי. רק כאשר ביקשו ממנו דבר-מה שנגד את עקרונותיו, סירב לעזור. היינו אומרים לו: 'אל תהיה כל כך ישר', אבל הוא לא הקשיב. בשבילו לא היה מושג כזה 'יותר מדי ישר'. במסע אלונקות מפרך שערכנו בהרי שכם, יצחק היה היחיד שסחב את האלונקה לאורך כל המסע ולא ביקש שיחליפו אותו. כאשר אמרו לו שינוח, אמר: 'העיקרון המקודש של צה"ל הוא שלא משאירים פצוע בשטח. יש להתאמן לקראת זה, ויש להחזיק מעמד עד קצה גבול היכולת'. יצחק סימל בשבילנו את הישראלי האמיתי". במלחמת יום הכיפורים השתתף יצחק בקרבות הבלימה עם יחידתו בחזית הצפון. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נתקלה יחידתו במארב של טנקי אויב ויצחק נפל בקרב שהתפתח בין היחידה לבין המארב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ דליה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "יצחק היה חייל מסור וחבר מצוין, אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק". קיבוץ דליה הוציא לאור חוברת לזכרו ובה מדברי חברים לדמותו.