"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

סמל עידו (דוֹדוֹ) קליין, בנם של פנינה וג'ורג'. נולד ביום י"ג בכסלו תשמ"ב (9.12.1981) בישראל. אח צעיר לאופיר. בילדותו התגוררה המשפחה במושב בן-שמן ולאחר מכן עברה ליהוד. עידו למד עד כיתה ג' בבית הספר היסודי "יגאל אלון" ביהוד, ואחר כך עד כיתה ו' בבית הספר "רמז" ביהוד. הוא המשיך ללמוד בחטיבת הביניים "סביונים" בעירו ובתיכון המקיף "יהוד" במגמת ביולוגיה. בילדותו היו לעידו פני מלאך, שיער חלק ופוני על המצח. דוֹדוֹ היה שם החיבה שלו. הוא נולד שנה ושבעה חודשים אחרי אחיו אופיר, כך ששניהם גדלו יחד. הם רקמו קנוניות נגד הוריהם ומעולם לא הלשינו זה על זה, אלא גיבו זה את זה במעשי הקונדס שלהם. לעידו היו "פני פוקר", כלומר, הוא ידע להמציא סיפורים באופן אמין ביותר. הוא היה שובב חיובי וממזרי, שובב שכלתני. עידו היה ילד טבע, משפחת קליין נהגה לטייל לעתים קרובות, "ולחרוש" את הארץ לרוחבה ולאורכה. עידו היה בודק במגדיר הצמחים מה שמות הצמחים שראו בדרכם ולאיזו משפחה הם שייכים. לעתים המציא להם בעצמו שמות מצחיקים. מלבד האהבה לטבע עידו אהב גם לקרוא ספרים, הוא שיחק בנבחרת הכדורסל של בית הספר וניגן בקלרינט בתזמורת "הד". מלא נתינה ואהבה, נשמה טובה – כזה היה עידו. חבר טוב ואכפתי שעזר לחבריו הן בתקופת לימודיו והן בזמן שירותו בצבא. הבית היה תמיד מלא בחבריו. הוא היה פתוח, גלוי וחלק את מחשבותיו ואת כל עולמו עם המשפחה והחברים. עידו אהב וכיבד מאוד את סבא והסבתות שלו, היה לו קשר חם, הדוק ולבבי עימם. סבו מצד אימו היה אדם חולה ועידו נהג ללכת אליו בחופשות מהצבא, כדי לשמח אותו. עידו התגייס ב-30 ביולי 2000 ליחידה קרבית. הוא שירת כתותחן דוהר בגדוד "קרן מגולן", גד"ב (גדוד בינוני) 411 של חיל התותחנים. עידו היה חייל בעל מוטיבציה גבוהה מאוד. חבריו נלחמו להיות שותפים שלו בשמירות מפני שאיתו השמירה עברה במהירות, בבדיחות, בחיקויים, במעשי שטות ובחידוני טריוויה שעידו חד לחבריו. אחד מחבריו סיפר שעידו התכוון להגיש מועמדות לקורס קצינים בהמשך השירות. עידו קליין נפל בפעילות מבצעית באזור חברון ביום י"א בניסן תשס"א (4.4.2001) ערב חג פסח. בן תשע-עשרה היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד. הותיר אחריו הורים ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. עידו נהג בנגמ"ש שבו נסעו חמישה חיילים נוספים, סמוך למנחת פני חבר בדרום הר חברון. הם היו במשימת אבטחה לקראת נחיתת מסוקו של שר הביטחון, שהיה אמור להגיע לסיור בחברון. מסיבה שאינה ידועה נסע הנגמ"ש בכביש צדדי שלא הוביל למנחת המסוקים, ובמהלך הנסיעה במדרון, כשהתקרב לסיבוב, התהפך. רכז הביטחון של היישוב פני חבר ראה את הנגמ"ש ההפוך והזעיק את כוחות הביטחון. ארבעה מהחיילים נהרגו במקום: סמל-ראשון אידן ברודי, סמל יעקב (יקי) ברדוגו, סמל עידו קרני ורב-טוראי אליסף בורוש. צוותי החילוץ שהגיעו למקום נזקקו לסיוע כבאים כדי לחלץ את עידו ואת מפקדו שנותרו מתחת לנגמ"ש. החילוץ נמשך כשעה. שני הפצועים הועברו במסוקים לבית החולים "הדסה" עין כרם לקבלת טיפול. עידו הגיע במצב אנוש ונפטר בבית החולים. מפקד הנגמ"ש, אביעד קוליץ, נפצע באורח קשה מאוד ונפטר לאחר שבוע ימים. לאחר מותו של עידו כתב סגן-אלוף שי מלכא, מפקד היחידה, למשפחת קליין: "עידו הצטרף למשפחת 'קרן מגולן' באוגוסט 2000. אופיו המיוחד ושמחת החיים שלו הפכוהו במהרה לאחת הדמויות האהובות בסוללה. רצונו העז של עידו להשתתף בפעילות מבצעית הנחה תמיד את מעשיו, וכך גם היה בפעילות האחרונה שבה נפל. עידו היה חביב על כולם, וחיוכו שובה הלב ייזכר לעולם". חברו לשירות הצבאי סיפר: "את עידו הכרתי בתקופת הטירונות בשבטה ונשארתי איתו עד יומו האחרון. כבר בהתחלה יכולתי לראות שעידו הוא אדם דואג שאוהב את החיים ואוהב לעשות צרות למפקדים. עידו היה חייל ללא פחד עם אש בעיניים, אף פעם לא חשש משום משימה שהוטלה עליו, תמיד התנדב ותמיד ביצע אותה על הצד הטוב ביותר, וגם כשהיה קשה לכולם, עידו תמיד היה שם, כדי להצחיק ולהעלות את המורל לכולם. לא משנה מה עברנו – טירונות בשבטה, אימון בגדוד, סיורים ומארבים בג'נין – עידו תמיד גרם לכל דבר להיראות יותר כיף ומעניין. המוות של עידו גרם לי להרגיש כאילו נעקר לי חלק מהלב. עידו חסר לי בתור חבר ואח בצבא, ולא עוברת יממה בלי שהמחשבה עליו תעבור במוחי... עידו היה אדם וחייל לתפארת והלוואי שהיו יותר אנשים כמוהו". לימים כתבה לו ולזכרו המחנכת שלו בתיכון, מיכל גלר: "עידו יקר שלנו, אני רוצה להביא כאן מעט הרהורים על שלוש שנים משותפות בהן נפל בחלקי להיות מחנכת שלך ולהכיר אותך כתלמיד וכאדם – בן אדם. עידו שלנו, ראינו אותך מגיע להישגים נפלאים במהלך שנות הלימוד בתיכון. ראינו אותך לומד ומשקיע, מציב יעדים ברמה גבוהה ומתמודד איתם. הבטנו בך בוחר שאלות מחקר משמעותיות במהלך עבודת הביוטופ, מציג את הדברים בצורה אסתטית ובהירה ומנתח את תוצאותיהם. למדנו ממך פעם אחר פעם פרטים בהיסטוריה – כמעט כל תקופה וכל מדינה הייתה נהירה לך. ידע העולם הרחב שלך, ההתעניינות האמיתית וההשכלה הכללית העצומה שהייתה בך אינם עניין רגיל במחוזותינו. נהנינו ממך: צנוע, שקט, נעים הליכות, נינוח, שלֵו וממושמע. אהבנו אותך מפטפט, מחייך, סומך כל העת על הוריך, בטוח בהם, מתייעץ, מעריך ומכבד – כל כך הפוך מהמרדן הטיפוסי של גיל ההתבגרות. עידו שלנו, חווינו איתך שהיות אחדות בבית החולים, מדלקת גרון סרבנית ועד ניתוח תוספתן. הרשית לי לבקר אותך תוך הבטחה שלא אצחיק אותך בשום מקרה, כדי שהפצע לא יכאב. שיתפת בקשיים, נתת את עצמך, הרשית לעצמך להיחשף, לפחוד, לחשוש, ומאידך להרגיע את כולם, להיות חזק ולהתגבר... חייך היו קצרים ביותר, לא מיצית ולו מאית מן האפשרויות, אך חייך היו יפים. גדלת במשפחה נהדרת – תומכת, אוהבת ומקנה ביטחון. למדת והשכלת, התחברת והתיידדת, הרבית לחייך וליהנות. המצבה היפה ביותר שנוכל להקים לך היא לזכור אותך כמו שאתה לאורך שנים". בנאום שנשאה כנציגת המשפחות השכולות, הקריאה פנינה, אימו של עידו, את השיר "החיילים הצעירים שמתו" מאת ארצ'יבלד מקליש: "החיילים הצעירים שמתו לא ידברו, ובכל זאת יישמע קולם..." וסיפרה על בנה: "עידו היה איש עם לב ענק, שכל הזמן הצחיק את כל הסובבים אותו. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת, ואהב מאוד את המדינה. הוא מאוד רצה להתגייס, הייתה לו תחושה של רצון לתרום מעצמו למען המדינה... כשהודיעו לי שעידו נפל, ידעתי שאנחנו חייבים להמשיך. התפקיד שלנו כהורים הוא לקיים את הצוואה הבלתי כתובה של יקירינו: לעשות כל שביכולתנו להמשיך בבניין הארץ ובקירוב השלום". באזכרה בשנת 2006 ספדה לו אימו: "... מה, כבר עברו חמש שנים? זה היה רק אתמול... אבל אתמול מאוד מוזר... אתמול שעדיין מאפשר לי להרגיש את חום החיבוק של המפגש האחרון, את החיוך הממזרי ואת ההבטחה לחזור הביתה לליל הסדר. אבל גם אתמול שמזכיר את כל הדברים שכבר לא נוכל לעשות יחד ומגביר את הפחד. הפחד לשכוח ולו פרט קטן ממה שהיית. אמנם אתה רחוק, לא לידנו, אבל נמצא עימנו בליבנו, בגופנו ובנשמותינו. לכל מקום אשר אלך אתה איתי. כל שקיעה מזכירה אותך ואת התמונות שצילמת עבורי ברמת הגולן, כל פרח מזכיר את האהבה שלך לטבע, את הטיולים שלנו ואת השמות המוזרים והמצחיקים שהיית ממציא לכל צמח. כל שיר מזכיר את האהבה שלך למוזיקה. וכמובן ההומור, החיקויים והבדיחות. לפעמים אני מוצאת את עצמי מחייכת כשאני נזכרת באמירות שלך ובסלנג הדיבור. עידו, כל מי שהכיר אותך לעולם לא יוכל לשכוח אותך, כי בכל אחד מאיתנו השארת את חותמך, ולכולנו השארת את צוואתך לחייך תמיד, ואפילו כשזה קשה וכמעט בלתי אפשרי. נמשיך לאהוב אותך לתמיד".