"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בן מרגלית מברקה ויצחק. נולד בשבת, ב' בטבת תשמ"ז (3.1.1987), בבאר שבע. השלישי מבין ארבעה ילדים - אח לאלעד, מורן ואברהם אליאב. ביום לידתו נאבק על חייו עקב קשיים בנשימה, אך הצליח להתגבר על המצוקה. לאחר שבועיים שוחרר הביתה, וכך זכה בשמו - אלחי. אלחי היה תינוק חמוד, חייכן וביישן, ועיניו בורקות. מגיל צעיר בלט בפיקחותו ובשאיפתו ללמוד ולהתפתח. בגיל שלוש כבר ידע לקרוא, וזיהה את כל הספרות; בגיל חמש הכיר את כל אותיות האנגלית. הוא נמשך מאוד למחשב, ועורר את התפעלותה של הגננת כאשר הסביר לה כיצד להפעילו. אלחי זכה להתחנך בבתי ספר רבים - רובם בבאר שבע: בכיתות א'-ב' למד בבית הספר היסודי "תל"י - אמירים"; בכיתות ג-ד' למד בבית הספר הממלכתי-קהילתי "נווה במדבר"; בכיתות ה'-ו' עבר ללמוד במסגרת החינוך הממלכתי-דתי - בבית הספר "אמי"ת-רמב"ם"; את כיתות ז'-ח' עשה בישיבת בני עקיבא "אוהל שלמה", בכיתות ט-י' בפנימיית וולפסון וסיים את לימודיו בהצלחה בבית הספר התיכון "אמי"ת" שבעירו. אברהם סנדיק, שהיה מורו, מספר כי אלחי לא הרבה לדבר, אך ניכר שמאחורי השקט מסתתרת בו חוכמה רבה ותבונה, ש?לווה ושמחת חיים. אברהם מסכם: "שתי מעלות אלו - של שמחה ושתיקה - מבטאות במשותף את מידת הביטחון." ומוסיף חגי בנסון - מחנכו של אלחי בישיבת "אמי"ת": "אלחי היה בחור עדין ושקט מאוד, ומקובל מאוד מבחינה חברתית. הוא דיבר בנחת ובשקט, עם כל אדם ובכל עת. תמיד היה קשוב, תמיד סבלני. בלטה אצלו מידת הענווה והוא לא החשיב את עצמו, לא ניסה להתבלט. כתלמיד היה פשוט ילד טוב: הלך תלם, בעל מידות טובות ודרך ארץ, לעולם אינו מעז פנים, בן נאמן, אוהב ואהוב." ואמנם, אלחי היה אדם מלא חן ואור, חדור אמונה בבורא עולם, ותמיד העניק הרגשה טובה. דיבורו והוא עצמו היה נעים, היה אדיב, מנומס ומתחשב, התייחס בכבוד לכל אדם, וגילה יכולת נתינה אין-סופית. חיוכו המפורסם - חצי מבויש חצי ציני - הקסים והמיס את כל סובביו וכמו תמצת בתמונה אחת את אישיותו המיוחדת. חייו היו מלאים בצחוק ובקלילות, והסיפורים שסיפר בשילוב חוש ההומור מתובל בציניות סחפו אחריו חברים רבים. אלחי גם ידע להיות רציני כשצריך, היטה אוזן קשבת לחברים, והודות לחוכמת החיים שניחן בה ידע לסייע בעצות טובות. "סוג של מלך, ואם לא אז מינימום נסיך. הילד עם לב הזהב הכי רחב," אמר אחד מחבריו והוסיף חברו יהודה: "היית אדם אדיר ונדיר שלא פוגשים בכל יום, אדם עם המון שמחת חיים שתמיד נתן בחיוך ואהבה. תמיד היית הראשון לעזור ולתרום, תמיד אהבת לתת מעצמך למען אחרים." אלחי היה קשור מאוד למשפחתו - הקרובה והמורחבת - והרעיף על כולם חום, אהבה וחיוכים. הוא העריך את אחיו אלעד וראה בו מודל לחיקוי. אל אחותו מורן התייחס בכבוד ותמך בה, ובעבור אליאב היה החבר הטוב ביותר - בכל המובנים. מצוות כיבוד אב ואם הייתה נר לרגליו, הוא טיפל בסבו במסירות ובסבלנות, וכשנפטר דודו אדגר, חש צורך לגונן על דודתו חוה ולקח תחת חסותו את בנותיה אודיה וטוהר. גם עם שאר בני הדודים דאג לשמור על קשר, לעולם לא היה שוכח את ימי ההולדת שלהם ואם רק היה מתאפשר - היה מפתיע ומגיע לבקרם. אלחי התגייס לצה"ל בשנת 2005 והוצב לשרת בבית הספר לתותחנות (ביסל"ת) במחנה שבטה שבנגב. הוא היה חייל יפה וגבוה, אדיב וחייכן, מסור לעבודתו ולחבריו ותרם רבות לתחזוקת הבסיס. "עם הזמן," מעיד מפקדו, "הפך אלחי להיות הגורם שמוביל את שאר החיילים למשימות. אלחי הציע לתת יד לכל דבר, ויכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות. היה לו מין רוגע פנימי שכזה, שהשפיע על כולם. הוא היה עדין וטוב לב כלפי הסובבים אותו. אלחי היה חונך את כל החיילים החדשים שהגיעו אלינו, ומלמד אותם איך להתנהל נכון ואיך לבצע את המשימות על הצד הטוב ביותר." סיפר נתנאל פרץ: "אני זוכר בפעם הראשונה שהגעת אלינו למחנה בחיוך מתוק ובפנים ביישניות... כבר בפעם הראשונה שדיברנו ראיתי אדם כל כך עניו, כל כך טוב, שפשוט בלתי אפשרי שלא לאהוב אותו בהיכרות ראשונה. התאקלמותו של אלחי הייתה זריזה מאוד. כבר בימים הראשונים הספיק להכיר את כולם ולבלות עם כולם." חיוכו הבלתי מנוצח של אלחי כבש את כל חיילי הבסיס: "כמה אור ואהבה מקרין הילד הזה," היו אומרים. השהייה בחברתו של אלחי השכיחה מכל אדם את צרותיו, והדרך שהאמין בה - יראת שמים לצד שמחה ושלווה - השפיעה מאוד על אחרים. בראש מעייניו של אלחי עמדו תמיד הדאגה והעזרה לאחרים גם אם בא הדבר על חשבון צרכיו שלו. הרב זאב רונס, רב בית הספר לתותחנות, מספר: "ידענו שאנו יכולים להתקשר אליו בכל דבר. כשצריך חיילים להשלים מניין בבית הכנסת - אלחי דואג שחבריו יגיעו. כשצריך לארגן ולנקות את בית הכנסת - אלחי מיד דואג לסדר זאת. כשצריך להכין חדר עבור 'עונג שבת' לחיילים - מתקשרים לאלחי והוא אומר: 'כבוד הרב, תראה את העניין סגור! עליי!'?" לאלחי היו תכניות רבות. לאחר השחרור תכנן לשפר את ציוני הבגרות, לגשת לבחינה הפסיכומטרית ולרכוש השכלה גבוהה. אך הגורל רצה אחרת ואת חלומותיו, לא זכה אלחי להגשים. אלחי נפל בעת שירותו, ביום ט' באדר ב' תשס"ח (16.3.2008), בתאונת דרכים שאירעה לא הרחק מביתו. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, שם נטמן לצד חברו הטוב, סמל-ראשון דורון אסולין, שנהרג במהלך מבצע "חורף חם" ברצועת עזה. אלחי הניח אחריו הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על מצבתו נחקקו המילים: "גיבור של העולם ילד, עם חיוך של מלאכים / זכרך לא ימוש מקרבנו לעד".