"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בן סול וישראל. נולד ביום כ"ה בכסלו תש"ם (15.12.1979) בנתיבות. הבן השני במשפחה – אח לנילי, ימית, חופית, יוסי ותמי. יהודה היה שמו הרשמי, אך מאז ילדותו נקרא בחיבה אודי, וכך קראו לו כולם – בבית ובחוץ. אודי היה ילד טוב, שמח וחברותי. מאחר שניחן ברגישות רבה, היה תמיד הראשון להבחין אם יש מי שזקוק לעזרה, והראשון לגשת ולסייע. יחסיו עם בני משפחתו היו טובים וקרובים; הוא הרבה לעזור בבית, והיה קשור במיוחד לכלבו, שאותו טיפח וטיפל בו במסירות. את חינוכו היסודי רכש אודי בנתיבות, בבית הספר הממלכתי-דתי "נתיבי נועם". אמונתו התחזקה בהתמדה, ולכל אורך חייו הקפיד לשמור שבת. בשנות ילדותו למד בחוג לנגינה בכינור שהתקיים במתנ"ס שבנתיבות, ואת שעות הפנאי העביר במשחקי כדורגל עם הילדים שבשכונה. כשהיה אודי בן עשר מת כלבו האהוב. אודי לא ידע את נפשו מרוב צער; היה זה מפגשו הראשון עם המוות, אך לדאבון הלב, לא האחרון. שנתיים מאוחר יותר והוא בן שתים-עשרה, נפטר אחיו הצעיר ממנו וחברו הטוב ביותר מוות מהיר ופתאומי. ההלם היה גדול, וכדי לעזור ליוסי להתמודד, הוחלט להעבירו למסגרת חינוכית של "עליית הנוער" (האגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך) במושב תקומה הסמוך לנתיבות, ולחסותה של משפחה אומנת. אם המשפחה מספרת על קליטתו המהירה של אודי ביישוב ובמשפחה: זמן קצר מרגע שהגיע, התיידד עם ילד נוסף שהתגורר בבית; הוא השתלב היטב בבית הספר, למד יפה והתקדם, ואף זכה בתעודת הצטיינות מטעם "עליית הנוער" על הישגיו במבחנים ארציים. בהיותו בעל חוש טכני מפותח, ידע אודי להפעיל כל מכונה או כלי עבודה במשק. ברצון ובשמחה היה נרתם לכל משימה שהוטלה עליו, כשבכול מעשיו בולטת הקפדתו על סדר וניקיון. תחביבו הבולט היה בניית דגמים של מטוסים מגפרורים ומחומרים שונים, ובכסף שחסך מדמי הכיס שקיבל, היה קונה חלקים לבניית המטוסים. תרומתו הגדולה למושב הייתה מתקן השקיה ליונים שבנה בעצמו, שעליו קיבל תעודת הוקרה. ארבע שנים חי אודי בתקומה, ארבע שנים שבמהלכן התפתח מאוד והתבגר, רכש חברים חדשים, נהנה מעשייה חקלאית באווירה דתית ומצא מעט נוחם לנפשו. קשר מיוחד נרקם בינו לבין אב המשפחה, והוא נהג להצטרף אליו לתפילות השבת בבית הכנסת. בחופשות, כשנסע הביתה לנתיבות, היה אודי גאה להביא למשפחתו מטעמים מעשה ידיה של אם המשפחה שבתקומה. הוא אהב מאוד את משפחת האומנה שחי בקרבה בתקופה משמעותית מאוד בחייו והכיר לה תודה, ובשנים הראשונות שלאחר עזיבתו המשיך לשמור על קשר ולבוא לביקורים. ב-8.4.1998 התגייס אודי לצה"ל, ושירת בבסיס חיל ההנדסה הקרבית שבעובדה. הוא קנה לעצמו חברים חדשים, ולא אחת היה מזמינם "לעשות שבת" בביתו שבנתיבות. חבריו מספרים כי עבודתו בבסיס נעשתה תמיד בדייקנות, ולשביעות רצון מפקדיו. בחופשותיו, הקפיד אודי לעזור בטיפול בסבו שהיה במצב סיעודי, ותכופות היה נשאר לישון עימו. בתקופת חייו האחרונה ניכר כי אודי חווה קשיים בשירותו; לטענתו, הוטלה עליו עבודה פיזית קשה שלאחריה נאלץ לשמור לילות רבים, והדבר הכביד עליו. אודי לא זכה לקבל את דרגת הסמל שכה חיכה לה; חייו נגדעו בעודם באיבם, והוא בן תשע-עשרה בלבד. רב-טוראי יהודה ברמי נפל בעת שירותו ביום כ"ו באדר תשנ"ט (14.3.1999). הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבית העלמין בנתיבות. הותיר הורים וארבע אחיות. חבריו של אודי מכבדים את זכרו ומדי שנה בשנה, ביום נפילתו, מגיעים לטקס האזכרה. סול, אמו של אודי, נהגה להאזין לתכנית הרדיו של יוסי סיאס ולימים, עלתה לשידור וסיפרה על בנה. מאזין ששמע אותה וביקש להביע את רגשי השתתפותו, יצר עימה קשר, וכתב שיר לזכרו של אודי: "אודי, בן נפלא ואח / אותך לנצח לא נשכח / כי תמיד בכל חדרי הלב / אתה בכל רגע שם יושב // אודי, אליך כל כך מתגעגעים / ימים ולילות לא חולפים / אודי אותך כל כך אוהבים / והצער עמוק בוער בפנים // בלעדיך, אודי, אין שמחת חיים / כל דבר שעושים בך נזכרים / העצב זועק אך אין שומע / רק אלוקים ולב כואב יודע. // אודי, נשמה כזו טובה / צעיר ויפה עם המון אהבה / אין לנו מנוח ואין נחמה / אתה חסר לנו, חסר נורא."