"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

יוסף, בן חסיבה ויחיא, נולד ביום ה' בתשרי תש"י (28.9.1949), בקזבלנקה שבמרוקו. שם למד בבית-הספר "אליאנס" בעיר הולדתו. בשנות השישים עלה ארצה עם משפחתו, שהתיישבה בנתניה. יוסף היה הבן הבכור להוריו. הוא גדל במשפחה שמנתה שלוש-עשרה נפשות בהיותו נער עזר לאביו בפרנסת המשפחה. כשהגיעה המשפחה לארץ נטל יוסף על עצמו לבסס את המשפחה במקומה החדש. עד מהרה התגבר על קשיי הקליטה והמעבר מארץ לארץ. הוא יצא לעבוד כפועל בניין ולמעשה היה המפרנס העיקרי במשפחה. הוא עזר לאביו להיקלט בעבודה ובזכות דאגתו הרבה למשפחה, יכלו אחיו ואחיותיו הצעירים ללכת לבתי-ספר בארץ ולרכוש ידע והשכלה. עבודתו המאומצת כפועל בניין נתנה בו את אותותיה והוא חלה בדלקת ריאות. מחלתו גרמה לו שיעזוב את מקום עבודתו ויעבור לעבוד בענף היהלומים. הוא לא הסתפק בעבודה בשעות היום והיה עובד גם בשעות הערב, כדי להגדיל את משכורתו. תחביבו של יוסף הייתה המוזיקה. בערבים עבד כתקליטן בדיסקוטק, אהב לרקוד והיה מלא שמחת חיים. יוסף גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1969 הוא הוכשר כתותחן ואיש צוות בתותחן מתנייע ובגלל היותו עולה חדש, הוצב למערך המילואים מיד לאחר סיום הטירונות. ביחידת המילואים שלו בחיל התותחנים, נקרא לתקופות של שירות מילואים. במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. הגדוד שלו היה בין הראשונים שצלחו את תעלת סואץ. יוסף נפל ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), בהפגזת אויב על כוחותינו בשדה התעופה של דוור-סואר, ממערב לתעלת סואץ. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנתניה. השאיר אחריו הורים, שישה אחים וחמש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. בנפילתו אבדה משפחתו את מפרנסה העיקרי ומקור אשרה. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "גברנו על צבאות ערב, אך כדי להגיע לכך, וכדי למנוע שואה וחורבן, נפלו רבים וטובים - ובכאב רב ניתן לומר - רבים מדי והטובים ביותר. יחידתנו לחמה בסיני מראשית המלחמה ועד סופה, בקרבות הקשים ביותר שידע העם מעודו, ונטלה חלק בשלבים השונים של הבלימה, הצליחה וכיבוש הגדה המערבית של תעלת סואץ. שבעה מחיילינו נהרגו ורבים אחרים נפצעו, ובהקריבם את היקר מכל, הביאו לנו את הניצחון. יוסף ז"ל נפגע לאחר מבצע הצליחה, כאשר צלח את התעלה עם גדוד התותחנים הראשון, וכאשר לאחר ליל לחימה החלה הארטילריה של האויב בניסיונות מרים לעצור את כוחותינו. קשה לי מאוד לכתוב מכתב זה, ובעיקר לאחר שיודע אני כי אין ניחומים על אובדן יקירכם אשר נפל. לא אנסה להלל ולשבח במכתב, כי המילים נשמעות נבובות, כאשר הן מועלות על הכתב. אך רצוני כי תדעו כי אינכם בודדים באבלכם הכבד וכי מפקדי היחידה וחייליה משתתפים עמכם בצערכם העמוק על מותו של ידיד וחבר לנשק".