"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

משה נולד ב - 1.5.47 בקזבלנקה שבמרוקו. שם הספיק ללמוד עד גיל שש-עשרה ואז עלה עם המשפחה לארץ. לאחר שאבא נפל למשכב, נאלץ משה להפסיק את לימודיו על מנת לשאת בעול פרנסת המשפחה. ביום הוא עבד כקוון במחלקת התקנות של דואר הנדסה ברחובות ובערב הוא השלים את לימודיו ובהצטיינות. מה שאפיין אותו במיוחד הוא השקט הנפשי, האיפוק, היושר והצניעות. הייתה לו אוזן קשבת לזולת, כולם בעיניו היו שווים. נתן כבוד ויחס חם לזקן ולרך כאחד. אני האחות הצעירה, מרותקת לכיסא גלגלים (ומרותקת לנשמתו של משה עד עצם היום הזה...). לאחר שאבי ז"ל עבר לעולם האמת, משה מילא את החלל שנוצר. עצם נוכחותו השרתה אוירה חמה ונעימה. הוא היה עבורי מלבד אח, גם אבא וגם חבר טוב. (הלוואי על כל אדם חבר שכזה...). יכולתי להיוועץ בו על כל נושא בחופשיות ובידיעה שהוא יפתור כל בעיה שתצוץ. הוא היה לי למשענת איתנה ומוסמכת. (כמה שאני חסרה את אותה משענת). משה גויס לצה"ל ב - 1.67 ושירת בחיל התותחנים. הוא סיים בהצטיינות קורס רגמי - מרגמות 120 מ"מ, במלחמת ששת הימים הוצב בגדוד שדה של מכמ"ת ומונה לרגם מרגמות - 160 מ"מ - כאיש צוות מרגמה כבדה. לחם בגבורה ושב הביתה בשלום (שלא כמו במלחמת יום הכיפורים...). ב - 1972, הוא נישא לבחורה מקסימה בשם מרים. הם חיו כזוג יונים כמו באגדות. היתה זו שנה כה מאושרת עבורו. הם העניקו חום ואהבה אינסופית. חבל שחלום כה יפה נגדע באיבו. נולדה להם בת יפהפייה בשם נטלי, אך מלחמת יום הכיפורים קטעה בצורה אכזרית חיים כה מאושרים. נטלי גדלה לתפארת, בחורה עם יופי אקזוטי - משהו, מחונכת ומצליחה לדוגמא ומופת וכל זאת בזכות אימה המיוחדת. היא השקיעה בה את כל מרצה, תבונתה והרצון העז שהיה לה על מנת להשלים את מה שהגורל האכזר החסיר ממנה, בזה שלקח את אביה ללא עת. בטוחה אני שמשה היה מתגאה בבתו המקסימה - הזכר היחיד שהשאיר אחריו ומפליא, עד כמה היא דומה לו. יש לציין, שאנחנו עד היום בקשר הדוק למרות המרחק. (מרים הצליחה - לאחר שנים רבות של התמודדות קשה עם החיים - להקים משפחה חדשה בצרפת ואנחנו בקשר טוב גם עם הבעל). במלחמת יום הכיפורים משה השתתף בקרבות בסיני, הוא לחם באומץ "בחוה הסינית" שבתעלת-סואץ, עד ימיה האחרונים של המלחמה, ואז ארעה התפוצצות קטלנית במרגמה שלו ומשה נדם. מפקדו אמר עליו: "הוא היה אמיץ ולחם בגבורה ובקור רוח עד שנפל". במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "משה היה מסור לתפקידו ומילאו ללא חת. הוא היה אהוד על חבריו ועל מפקדיו ונאמן לרוח הצוות". חבריו לעבודה בשירותי הנדסה של רשות הדואר ברחובות, קראו מקום ריכוז עובדים על שמו: "ריכוז משה" - ע"ש משה ביטון ז"ל. ועוד כתבו עליו: "משה היה טוב לכולם, ישר ונאמן. שקד על שמירת יחסים טובים, היה ידוע במסירותו ובשקדנותו, בנכונות להיענות לכל שמטילים עליו. משה השקט והמתון, כך הכרנו אותו, חרוץ ושקדן. כזה הוא היה". מאז, החברים בעבודה מכבדים אותנו בנוכחותם בכל ימי הזיכרון, מתעניינים בנו ושומרים על קשר. אנחנו מעריכים זאת מאד ורואים בעצם נוכחותם את דמותו של משה כל שנה מחדש. מודים אנו מקרב לב על ההשתתפות ולקיחת חלק בכאב הנורא. משה השאיר אחריו תהום עמוקה וצלקות שאת מחירם משלמים אנו עד היום. מקווים אנו רק שהקורבן היקר שהקרבנו אנו ושכמונו, אכן יביא לשלום אמיתי בארץ שכה צמאה לו.