"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

יעיש, בן רחל וחביב, נולד בשנת תש"י (1949) במרוקו. בשנת 1963 עלתה המשפחה ברוכת הילדים לארץ והתיישבה בקריית-שמונה שם המשיך יעיש את לימודיו היסודיים, לאחר שבע שנות לימוד בארץ הולדתו. כשהיה בן 15 נרשם לבית-הספר המקצועי שבמרכז הנוער, למד נגרות בבוקר ובשעות אחר-הצהריים עבד בנגריה המקומית. את מעט הזמן שנותר לו מלימודים ומעבודה הקדיש לפעילות ספורטיבית - בעיקר לכדורגל - לפגישות עם חברים ופעילות נמרצת בקרב חברי תנועת הנוער העובד והלומד. יעיש גויס לצה"ל בראשית פברואר 1969 והוצב לחיל התותחנים. בחיל השלים קורס נהגי משאיות ושימש כנהג כל תקופת שירותו. יעיש היה רגיש ופגיע מטבעו, ולא בקלות מצא את מקומו בין המון אדם. אך דווקא בצבא השתלב יפה בין חבריו, יחד אתם השתתף במרדפים אחר מחבלים, ופעם אף הזדמן לו לתפוס מחבל - סיפור שנודע למשפחה במקרה, שכן יעיש לא היה מן הדברנים ולא היה נוהג לפרסם את עלילותיו ברבים. בתעודת השחרור שלו זכה להערכה נאה ממפקדו, אשר כתב עליו: "יעיש היה חייל שקט ומסור אשר ביצע את המוטל עליו ביעילות והשתלב במהירות בחברה בה שהה". בראשית פברואר 1972 סיים יעיש את שירותו הסדיר, עמד להינשא ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים ויעיש הצטרף ליחידתו ברמת הגולן. מספר אחיו: "לפני לכתו, הייתה לו הרגשה סתומה שלא יחזור. אלא שיעיש תמיד היה רגיש במיוחד ואנחנו לא קיבלנו את נבואותיו ברצינות הראויה". ביום כ"ג תשרי תשל"ד (19.10.1973), נפל יעיש בקרב ברמת הגולן. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקריית-שמונה. השאיר אחריו אם ו-7 אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "יעיש היה חייל מסור וחבר נאמן. יעיש היה אהוד על כל מי שהכירו" סיפר עליו אחיו סימון: "יעיש שאף להתקדם בחייו ולהצליח מעבר לתנאים הקשים בהם חי בילדותו, במשפחתנו מעוטת-האמצעים. יעיש לא לקח שום דבר בקלות והיה מוכן לעבוד קשה כדי להגשים את שאיפותיו, או כפי שהוא התבטא: 'כדי להגשים את עצמו'". לזכרו של יעיש תרמה המשפחה ספר תורה לבית הכנסת שבקרית-שמונה.