"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בן דליה ויואל. נולד ביום י"ד בטבת תשמ"א (21.12.1980) בקיבוץ עמיר, אח צעיר לרינת. עידו היה ילד חברותי וסקרן, שאהב לחבק אנשים כבר מחודשי חייו הראשונים. סיפרה אימו דליה. בגן הילדים ובבית ההורים אהב לשבת ולהאזין במשך שעות לסיפורים. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי האזורי 'לב העמק' בקיבוץ נאות מרדכי. בכיתה ז' עבר לבית-הספר 'עינות ירדן' בקיבוצו עמיר, ובו סיים י"ב כיתות. הוא נמשך מגיל צעיר לתחומים ההומניסטיים והצטיין בלימודיו במקצועות אלה, בעיקר בלימודי התנ"ך. עידו אהב מאוד לבלות בחיק הטבע, בפיקניקים משפחתיים שכללו שינה באוהלים. כבר כילד אהב מאוד בעלי חיים, ותמיד משך את הוריו לפינת החי שבקיבוץ. היה דאגן מטבעו ותמיד דאג לבני משפחתו. קשר חם היה לו לסבים שלו והוא ידע להחזיר להם המון אהבה. הוא היה קשור מאוד לאחותו הבוגרת, רינת, ודעתה הייתה חשובה לו יותר מכל. בבית-הספר היסודי התגלה כספורטאי מצוין והתבלט בתחום האתלטיקה. הוא גם שיחק טניס, כדורגל וכדורסל, ואף היה שחקן מצטיין בנבחרת הכדורסל של קבוצת הילדים. הוא גם היה אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל 'הפועל פתח תקווה'. היה בחור עם לב רחב וחם, בלי 'פוזות', כן מאוד ופתוח. מצד אחד היה בו הרבה תום, ומצד אחר היה בעל דקות אבחנה מדהימה, קלט אנשים בזכות הרגישות שלו וידע לדבר עם כל אחד בשפתו. הייתה בו מידה גדולה של חמלה, אשר באה לידי ביטוי כבר בשנות חייו הראשונות. משבגר, גילה יחס מיוחד לאנשים מבוגרים, שתמיד התעניין בהם ובמצוקותיהם. גם לילדים קטנים היה לו יחס מיוחד - אהב להדריך אותם ולעבוד איתם, והילדים תמיד רצו אחריו וחיפשו את קרבתו. עידו היה חניך בתנועת 'השומר הצעיר', ובתום כיתה י"ב החליט לצאת לשנת שירות מטעם התנועה. לשם כך דחה את שירותו הצבאי. הוא יצא לאליפז, קיבוץ צעיר בדרום הארץ, שם עבד בענפי התמרים והנוי. בתום שנת השירות חזר לקיבוצו, ובהמתנה לגיוס לצה"ל הספיק לעבוד בגינות הנוי, וכן עם ילדי הגן שכה אהב. ביולי 2000 התגייס לצה"ל, לחיל-התותחנים. הוא התגבר על קשיים שנבעו מכאבי גב, והחל במסלול של לוחם. סיפר מפקדו, סא"ל שי: "עידו היה חייל נפלא והתבלט בסקרנותו הרבה ובנחישותו ללמוד ולהחכים. הוא אף הביע את רצונו להתקדם במערכת הצבאית ולהיות מפקד, ועל סמך ההיכרות הקצרה איתו, אני משוכנע כי היה יכול לעשות זאת בנקל." הוא השתלב היטב והיה אהוב על חבריו לצבא, אשר זכו ליהנות מההומור המיוחד שלו. חברים שהיו עימו בסוללה תיארו איך לא פעם נהגו 'לעלות לרגל' למגוריו, כדי לשמוע את הבדיחות הייחודיות שלו. ביום י"א בניסן תשס"א (04.04.2001) נפל עידו בפעילות מבצעית באזור חברון. הוא יצא עם עוד חמישה חיילים בנגמ"ש מהמוצב בו שהו, ואחרי כמה דקות של נסיעה, התהפך הנגמ"ש בסמוך לישוב פני-חבר וכל יושביו נהרגו. יחד איתו נהרגו חמשת חבריו: סמ"ר עידן ברודי, סמ"ר אביעד קוליץ, סמל יקי ברדוגו, רב"ט אליסף בורוש ורב"ט עידו קליין, זכרם לברכה. בן עשרים היה עידו בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקיבוץ עמיר. הותיר אחריו הורים ואחות. כתבה אימו של עידו, דליה: "נזכור אותו בחיוך המקסים, באהבת האדם שבו, בהתעקשותו להישאר 'הילד הנצחי'. נזכור את ליבו הרחב והחם, ואת המלה הטובה והמנחמת שהייתה שמורה עימו לכל אחד ואחד. אוהבים אותך, ילד שלנו, ולעולם תלווה את חיינו שכה חסרים את נוכחותך."