"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בן דליה ואברהם. נולד ביום ט"ו בניסן תשל"ו (14.4.1976), ערב פסח, בבת ים, אח בכור לליזי וגלית. משפחת קסטון חוגגת את ליל הסדר כשבכוס השנייה דליה מקבלת צירים, היא נלקחת מיד לבית יולדות "הקריה" שבתל-אביב, שם נולד לירון. תינוק קטן שממלא את הבית באור, הופך לילד בלונדיני ושמנמן שכבר בגן מקרין את השובבות שבו. תקופת הגן לא עברה על מי מנוחות כצפוי מלירון. באחד הימים אחד הילדים בגן חותך את לירון בסכין גילוח ומותיר לו צלקת על פרק היד (צלקת בה לירון התפאר גם בהיותו בחור צעיר). חוויה נוספת שעבר בגן - יום אחד אחר לחזור הביתה מהגן. כולם מבוהלים ומודאגים כאשר בערב לירון חוזר ובתמימות - לא מבין על מה כל הרעש. 1982 - לירון מתחיל ללמוד בבית ספר יסודי "טבנקין". כבר אז כדורגל היה משחק שמשך את תשומת ליבו יותר מכל. בסיום אחד מהמשחקים שבהם השתתף חזר הביתה ונתקל בגדר שליד ביתו - מה שגרם לידו להישבר. בבית החולים שמו לו גבס. כשידו מגובסת לירון לא יכול להרים משאות ולכן כל בוקר אמו לוקחת את התיק לבית הספר, ואחה"צ הילדים סוחבים לו את התיק הביתה - זה הפך את לירון למרוצה מאוד מהמצב. בבית הספר היסודי למרות שובבותו ציוניו מרקיעי שחקים. מביא להוריו תעודות משביעות רצון. תקופה של 8 שנים ביסודי חולפת תוך משחקי כדורגל, לימודים וחוויות לא מעטות. ספטמבר 1990 - לירון מתחיל את לימודיו בבית ספר תיכון "שז"ר" במגמה הסוציולוגית. במשך השנתיים הראשונות אביו, אבי, לוקח אותו ואת חבריו מדי בוקר לבית הספר. תקופת התיכון - כדורגל בראש מעייניו, וכאשר בכיתתו הוא לא מוצא שותפים הוא מתחבר לילדים מהכיתות המקבילות ויחד הם הולכים לכל המשחקים של מכבי תל-אביב, הקבוצה אותה הוא אוהד. מדי סופשבוע נפגשים ומשחקים כדורגל. 4 שנים של עליות וירידות בלימודים ושינוי ניכר במעגל החברים. לירון עם חיוכו המפורסם שובר הרבה לבבות, ומלחמות לא מעטות מתרחשות בין הבנות בשכבה ובשכבות שמתחת. הרבה חברות מקיפות אותו והוא מסתובב עם חמשושיות ושמיניסטיות ללא הבדל. 1994 - לירון מסיים את לימודיו ב'שז"ר', נותרה לו חופשה קצרה למדי עד לגיוס והוא מנצל את הזמן בנסיעה לאילת עם החברים הטובים. לאחר טיול מהנה וממצה לירון חוזר הביתה ומתכונן לגיוס. באוגוסט 1994 לירון מתגייס. גם בטירונות לירון מזוהה במעשי שובבות המאפיינים אותו, מה שניכר ביציאותיו הביתה. לירון שובץ בחיל התותחנים בשבטה. הוא השתייך לגדוד אייל - גדוד 403. מלא גאווה על שרותו הקרבי, חוזר הביתה עם סיפורים וחזהו מנופח בגאווה. ובשבתות שנשאר בבסיס המשפחה באה לבקר עם אוכל. כל מה שישמח את לירון. לירון נכנס לקורס מפקדים אשר במהלכו הורד לו הפרופיל הרפואי על סמך האסתמה. לירון הועבר לסוללת פז"מ וכעבור תקופה קצרה עבר לשרת במרכז הארץ - צריפין - מפ"ה, שם משמש כמדריך אב"כ ותחמושת לאנשי מילואים. מדריך פעיל ומלא חיים, אשר לא מהסס לשתף את כולם בחוש-ההומור שלו. כחייל המשרת קרוב לבית, לירון מנצל את הזמן החופשי בערבים כדי ללכת למכון כושר ובלילות מבלה עם החברים והחברה ובימי שישי, כמובן, נפגשים כל החברים החוזרים מהצבא ואלה שעוד לא התגייסו - ומשחקים כדורגל במגרש ישן בבת-ים וכאשר סוף השבוע ממוצה עד תום אפשר לחזור ביום ראשון לבסיס ולספר חוויות. יולי 1996 - חבריו של לירון יורדים לאילת ולירון מעדיף להישאר כדי להיות נוכח באזכרה של סבו אליו היה קשור מאוד. באוגוסט הוא לוקח רגילה ונוסע לאילת בחברת חברים מהבסיס. לאחר 3 ימים הוא חוזר הביתה ונהנה מיתרת הרגילה שלו בבית. בסוף אותו השבוע לירון מרגיש כאבים ברגלו וביום שבת מתעורר עם חום גבוה. לירון נלקח לקצין העיר ע"י אביו - שם מפנים אותם לבית חולים "איכילוב". לאחר המתנה ארוכה ומייגעת לירון מועבר למתקן בידוד בתל-השומר. לאחר שהייה של יומיים שם - יומיים ללא טיפול משמעותי, ביום השלישי אמו של לירון עומדת על כך שיועבר לבית חולים אזרחי כי לירון סובל מכאבים בלתי פוסקים. יום שלישי בצהריים לירון מובהל לבית החולים תל השומר שם מתחילה מסכת טיפולים שהופכת למסכת ייסורים. באותו הלילה לירון נכנס לניתוח, ומאז אותו ניתוח נשאר בהרדמה במשך חמישה וחצי שבועות של סבל לו ולסובבים אותו. לאחר תקופה זו לירון נפטר במחלקת טיפול נמרץ בתל-השומר ב- 4.10.96, יום שישי ב- 12.30 בצהריים. 20 שנות חייו של לירון התאפיינו בשמחה, אושר, צחוק, גאווה. לירון נאהב ע"י כל הסובבים אותו והשיב אהבה לכולם. תמיד עם חיוך על הפנים, עקשן, לא מוותר על מה שמגיע לו. מלחמתו האחרונה הייתה המלחמה על חייו, מלחמה קשה מכל - ולמרות מאמציו החוזרים ונשנים המחלה גברה עליו. זיכרונות על לירון מלווים תמיד בחיוך - גם בגיל 20 לירון נשאר ילד הנוהג להשתובב, לגרום לכולם לצחוק ולהשיג חיוך תמים ונבוך. לירון אהב לספר על עצמו, ובכלל לדבר, מה שניכר בשיחות טלפון ארוכות. ניסה תמיד להספיק כמה שיותר במעט זמן ולמצות כל רגע בחייו. ילד פעלתן שלא נח לרגע - את מנוחתו הוא נח כעת, לאחר סבל רב שעבר.