"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

שאול פינצי (ציוני), בן צדיק וחנה, נולד ביום ט"ז בניסן תרע"ג בצ'כוסלובקיה. אביו - ממניחי היסוד של הציונות בארצו וציר בקונגרסים הציוניים בבאזל. סיים את לימודיו בבית ספר תיכון שם ואף בבית-ספר גבוה לתותחנות; היה קצין בחיל-התותחנים בצבא הצ'כי. סיים קורס בבית-ספר גבוה למלונאות בצרפת; מקצועו היה טבחות. עלה לארץ בשנת 1939 ומיום בואו השתייך ל"הגנה". היה אספן בולים וקיבל מדליה של זהב כפרס על האוסף שלו; כן היה אספן של מטבעות עתיקות ואף גילה מטבע כסף מזמנו של בר-כוכבא והפרופ' סוקניק התעניין באוסף שלו. בספרייתו הפרטית נמצאו ספרי היסטוריה עברית מתקופת-התורכים ועד מלחמת-הקוממיות. גויס לצה"ל במאי 1949 במסגרת חיל-התותחנים והגיע לדרגת רב-סרן. ביום כ"ז בכסלו תשי"א (6.12.1950) נפל בקרב בדרך לאילת. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בנהריה וביום ט"ז בחשוון תשי"ב (15.11.1951) הועבר למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. הניח אישה ושתי בנות. אחיינו, אליהו אושרי אמר לזכרו: "שאול ז"ל נפל כאשר אני הייתי בן 11. כילד צעיר אני זוכר את האיש הטוב, בעל פני המלאך, אבל עם סמכותיות עצומה. כאשר היה בא לבקר את הורי (אבי היה אח אשתו) ואני הקטן הזדנבתי מהצד כדי לשמוע את סיפוריו על עוללות מלחמת השחרור לה היה שותף. במיוחד זכורים לי סיפורו המופלא על מלחמת הגבורה בירושלים הנצורה, כאשר הלגיון הערבי סגר על העיר והפגיז ללא הרף את ירושלים החדשה, במטרה להרעיב את תושביה ולכובשה. רס"ן שאול ז"ל (שהיה בוגר בית ספר לתותחנות בצ'כיה) קיבל לידיו באותה עת שני תותחי שדה (צ'כיים), שאולי היו היחידים אז בארץ וזאת במטרה להפגיז את תותחי הלגיון שהפגיזו את ירושלים. על פי סיפורו, הוא נהג באותם ימים קריטיים, לטווח ולירות פגזים, ומיד בסיום הירי פרקו את התותחים, העמיסו על חמורים, והזיזו את נקודת הירי למקום אחר, וזאת כדי ליצור רושם אצל הירדנים, כי יש לצה"ל סוללות רבות של תותחים. אני מניח שהתרגיל הנ"ל עבד ועשה את שלו, והיה בו כדי לתרום בסופו של דבר לשחרורה של ירושלים מהמצור הירדני. "