"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

ראובן, בן חנה ונעים עובדיה, נולד בחודש תמוז תש"ד (יולי 1944) בבגדד שבעירק ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951, בהיותו בן שבע. המשפחה שוכנה במעברת עמישב שליד פתח-תקוה ושם סיים ראובן את לימודיו בבית-הספר היסודי. בשנת 1959 עברה המשפחה להתגורר בפתח-תקוה פג'ה, ושם למד ראובן בבית-הספר התיכון על-שם אחד-העם. ראובן היה נער שקט ונחבא אל הכלים. כשהגיע למקום חדש לא עורר תשומת לב ורק כעבור זמן, לאחר שעמדו הבריות על תכונותיו הטובות, למדו להעריכו. הוא היה תלמיד צייתן וחרוץ והצליח יפה בלימודים. ההצלחה בבית-הספר לא העבירה אותו על דעתו. על אף שהיה בין המעטים מתלמידי בית-ספרו, שזכו להמשיך את לימודיהם בבית-ספר תיכון, לא התפאר בכך ואף לא הזכיר זאת. הוא היה חבר נאמן ומסור ועשה למען ידידיו בצנעה ובשקט. כל מי שהכירו מקרוב זוכר אותו כידיד נפש אמיתי, שידע להעניק לחבריו חיבה, נאמנות וסיוע. חבריו ידעו שאפשר לסמוך עליו בכל, לא חששו לגלות לו אפילו סודות אישיים ביותר ולא היססו לפנות אליו בצר להם בבקשת עזרה. ראובן לא אכזב אף אחד מעולם. תמיד היה נענה בחיוך חביב, מתוך נכונות אמיתית ומתוך רצון כן להיות לעזר. אם לגבי החברים היה יחסו כזה, על אחת כמה וכמה לגבי הוריו, אחיו ואחותו. הוא היה קשור למשפחתו מאוד, העריץ את אביו והיה גאה באמו. תמיד רחש הערכה וכבוד גדולים לבית החם שהצליחו הוריו להקים והרבה ללמוד מהם, כדי שבבוא זמנו יקים לעצמו משפחה אוהבת ומאוחדת, כדוגמת המשפחה שהקימו הוריו. מצוות כיבוד אב ואם לא הייתה לגביו חובה אלא צורך נפשי והוא קיווה שבכך יוכל לגמול להם על כל הטוב שעשו עמו. הוא היה בן למופת, משתתף בחיי המשפחה ועוקב אחר כל מה שהתרחש בחייו של כל אחד מבניה. יחסי קרבה הדוקים שררו בינו לבין אחיו ואחותו, והם נהגו לספר זה לזה את כל הקורות אותם וללמוד זה מניסיונו של זה. הלימודים והמשפחה מלאו את מרבית זמנו של ראובן, אך למרות זאת לא נמנע מהשתתף באופן סדיר בפעילות השבועית במועדון הגדנ"ע השכונתי. הוא גם מצא לו פנאי לטיפוח שני תחביביו: משחק הכדורגל וקריאת ספרים. לא פעם היה מסתגר בחדרו וקורא שעות ארוכות. בתום לימודיו בבית-הספר התיכון, ועד שנקרא להתגייס לצבא מילא את כל מה שהחסיר בקריאת ספרים ובבילויים ואחרי-כן יצא למלא את חובתו למולדת בנכונות ובגאווה. ראובן גויס לצה"ל בסוף ספטמבר 1961 והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות עבר קורס מקצועות יסוד של החיל והשתלם כתותחן שדה וכמשנה טכני. לאחר שסיים בהצלחה את הקורס, הוצב ביחידת שדה של החיל. גם בצבא הצליח להתחבב על הכל, על מפקדים ועל חברים לנשק כאחד. מפקדו כתב עליו: "ראובן מילא את תפקידו בנאמנות רבה. הוא אהב את כולם וכולם אהבו אותו. הוא היה שקט, מנומס וחביב בהליכותיו". לאחר תקופה קצרה יחסית, נשלח בהמלצת מפקדיו לקורס מפקדי כיתות ועמד בו בהצלחה. לאחר סיום הקורס הוצב בגדוד מרגמות מתנייעות. בגדוד זה שירת עד שהגיע מועד שחרורו מהשירות הסדיר. לאחר השחרור נשא לאישה את מתי חברתו, ויחד הקימו את ביתם בפתח תקוה. ראובן החל עובד כפקיד בחברת ביטוח וברבות הימים נולדו להם בת ובן. ראובן היה בעל מאושר ואב גאה. משפחתו הסבה לו הרבה נחת והרבה שעות של אושר, אך כל זה נקטע עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. במלחמה השתתף ראובן בקרבות הבלימה בגזרת בלוזה בסיני. בקרב שהתחולל ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נפגע הזחל"ם שלו פגיעה ישירה והוא נהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקריית שאול. השאיר אחריו אישה, בת ובן, הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.