"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

עדי, בן נג'יה ואליהו, נולד בשנת תש"ו (1946) בעיירה כפרי שבצפון עירק, ועלה ארצה עם הוריו, אחיו ואחיותיו בשנת תשי"א. הוא למד בבית-הספר היסודי "אוסישקין" ברמת השרון, וכתום לימודיו היסודיים למד שלוש שנים בבית-הספר המקצועי "אורט" בהרצליה, במגמת מסגרות מכנית. אחר-כך למד שנה אחת בבית-ספר תיכון ערב בתל-אביב, ובקיץ תשכ"ג עמד בבחינות הגמר. ילד עירני ופעיל היה עדי. כשעלתה משפחתו ארצה, התגוררו ההורים והילדים בצריף קטן ודל. עדי למד בבית-הספר ברמת השרון, הצטיין בלימודיו ורכש לו ידידים רבים. נער מסור היה ומוכן תמיד לעזור לכל אדם. "עדי לא אהב רעש, גם לא השתולל. הוא היה ביישן, צנוע ועדין-נפש", סיפרו חבריו. הם נזכרים במעשה שאירע אתו. יום אחד הביאו לו פרחים ופירות. רגע אחד עמד נדהם מן השפע והטוב, אחר כך ביקש לדעת, כיצד הגיע השפע לידי חבריו הצעירים. הם לא הכחישו, ש"סחבו" את הפרחים ואת הפירות מאחת הגינות שבמושבה הסמוכה. הוא הסמיק מכעס והעיר להם, שמעשה כזה לא ייעשה. עדי היה חובב ספורט מושבע. במיוחד אהב לשחק בכדורגל, וגם חזה בקביעות במשחקיה של הקבוצה האהודה עליו, "מכבי" תל-אביב. כשנולדו בנים לאחיו, לימד אותם בסבלנות מרובה את כללי המשחק. עדי היה בן זקונים להוריו, אך נשא בעול הפרנסה וגם השיא עצות טובות להוריו. ברוך-כפיים היה וקישט את הבית בדגמי אוירונים ממתכת ובעבודות עץ שונות. הוא היה עלם גבה-קומה, בעל שיער שחור ועיניים חומות, מלאות חכמת-חיים ואהבת הבריות. עדי גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1963, ולאחר הטירונות הוצב לחיל האוויר. בזכות הידע הטכני שרכש בבית-הספר התיכון ובקיאותו בתורת החשמל, מונה מכונאי מטוס סילון. בין חבריו ומפקדיו נודע כחייל מסור ואיש מקצוע מעולה. לא אחת התנדב לבצע פעולות מיוחדות, ולא חסך שינה מעיניו להקל על מלאכתם של חבריו ליחידה. בקיץ 1966 נסתיימה תקופת שירות החובה שלו ושנה אחרי-כן השתתף בקורס טכנאי תחמושת וגם לחם בקרבות יוני 1967. על פעילותו במלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". לאחר שחזר לחיים האזרחיים השתלם בקורס מנהלי עבודה בבית-הספר "אורט טכניקום" והתקבל לעבודה בבית-החרושת בהרצליה. תוך זמן קצר הצטיין כאיש מקצוע מעולה והתחבב על סגל העובדים. הוא התמנה אחראי למחלקה שלמה ואחר כך מונה מנהל אחזקה של מפעל סמוך. בקיץ של שנת 1973 נשא לאישה את חברתו שושנה, ובנה ביתו בשיכון נוה-עמל, בהרצליה, עדי היה בחור פעיל ושמח בחלקו. "כל החיים היו לפניו", אמר אחיו, יורם. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נקרא עדי ליחידתו ונשלח לחזית הדרום. כחודש ימים פעל עדי כטכנאי תחמושת, וצלח עם הכוחות הלוחמים את התעלה לעברה המערבי. ביום 2.11.1973 נפצע בעת מילוי תפקידו ליד פאיד, ממערב לתעלה. כשבועיים ימים נאבק עדי על חייו, וביום כ"ג בחשון תשל"ד (18.11.1973) נפטר. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים, אחים ואחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה ציין מפקד היחידה, שעדי מילא את תפקידו בנאמנות ואמר: "חבריו ליחידה למדו להכירו ולכבדו". חבריו של עדי לעבודה בבית-החרושת למכניקה עדינה בהרצליה תרמו כסף להקמת קרן מלגות על שמו, המעניקה מלגה מדי שנה בשנה לאחד התלמידים המצטיינים בבית-הספר "אורט". הוריו של עדי תרמו ספרים לספריית בית-הספר היסודי על-שם אוסישקין, שם למד עדי ז"ל.