"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

הוא קיפח את חייו באימוני צה"ל ויש רואים בעובדה זו מעין פחיתות כבוד, אולם אין זה כך, חשיבות האימון אינה נופלת במאומה מן הקרב עצמו. הרי הקרב לא היה עולה יפה ומסתיים בנצחון, בלי האימון הקשה והמפרך שקדם לו. אלוף משנה יעקב יפה, מפקד יחידתו של יצחק ז"ל מדגיש עובדה זו באגרת תנחומים ששיגר למשפחה. עלה מרומניה בגיל אחת עשרה, למד בבית הספר היסודי - ממלכתי ג' במורשה ברמת השרון. עבר לבית ספר תיכון מקצועי על שם רוטנברג, בנוה מגן. במאי 1971 התגייס לגולני, עבר קורס, שרת שלוש שנים ועבר את מלחמת יום הכיפורים בשלום. במאי 1974 פרש מצה"ל. באחד הימים קיבל צו לשרת במילואים ולהשתתף בתרגיל ובאימון בבית אל, בהרי ירושלים. הדבר גרם לו סיבוכים, מכיוון שבאותו פרק זמן תכנן לערוך טיול בחו"ל, ביחד עם אשתו. לבסוף נתקבלה פרשה, שלפיה השתחרר מן התרגיל, אולם מילא את המוטל עליו באימון. בימי סוף השבוע לפני שחרורו חזר הביתה עם הידיעה המשחמת שהוא פטור מן התרגיל ועליו לעבור את האימון בלבד וביום שישי הקרוב ישוב הביתה, אחר האימון. את השתלשלות הענינים מספרת אשתו, אודט: "ביום ראשון קם מוקדם בבוקר, לבש את מדיו, כדי לחזור לצבא. תוך כדי כך נתעורר הבן הגדול, ירון בן השלוש, החל לבכות ונצמד לאביו, סרב להפרד ממנו, כולו בכי חסר מעצורים "אבא אני רוהצ לבוא איתך לצבא" - צעק ירון והוסיף: "אתה לא תלך לבד". יצחק ניסה להשקיטו ולהסביר לו שתוך שבוע יחזור מרפיח מן השירות הצבאי ולא תהיה עליו התחייבות כלשהי. ירון לא השתכנע. ליצחק דחק הזמן והוא החל להיפרד ממני ומן הבן השני, שהיה בן שנה, אך ירון לא נפרד ממנו, לא נרגע. מצאתי פתרון וביקשתי מיצחק שיקח את ירון לגן וגם אני נילוותי אליהם. יצחק נפרד מירון בחיבוקים ובנשיקות וחזר על הבטחתו שכאשר ישוב מן הצבא, לא יחזור לשם עוד ויוכל להקדיש את כל זמנו למשפחתו. הגורל התאכזר לנו, מכיוון שזו היתה הפעם האחרונה שראינו אותו... נראה היה כאילו הילד חש בכך ולכן נתפס להיסטריה שגעונית כזאת. האימון התחיל ביום שני בערב. יצחק היה נהג זחל"ם, הרביעי בשורת הזחלמי"ם שנעו באטיות לביצוע התפקיד שהוטל עליהם. יצחק איבד משום מה את השליטה על רכבו ובן רגע החל להדרדר מן השביל בו נסע. רכבו התהפך והוא מצא את מותו. נהגי כל שאר הזחלמי"ם יצאו בשלום מן התקלה המצערת והנוראה". אלוף משנה יעקב יפה, מפקד היחידה, שיגר מכתב למשפחה בו נאמר בין השאר: "יצחק שירת ביחידתנו מזה שלוש שנים. בתקופה זו התגלה כחבר וכידיד. כאדם המוכן לעזור ולסייע לחבריו בשעת צרה. יצחק היה תמיד עליז ובעל מוראל גבוה. דמותו תישאר בקרבנו כדמותו של אדם, המוכן לעזור לזולת, בעל אישיות שמחה, במשרה אוירה חיובית ונעימה. לכאורה נראה, כי קורבנו היה לשוא, מכיוון שהוא ניספה בשעת אימונים, אולם לא כך הדבר. באימונים הם תנאי לחוזקו ולחוסנו של צה"ל, אשר ידע מלחמות רבות מאז הקמתו. האימונים היו תמיד תנאי לשמירת כושרו של הצבא ותמיד נעשו קשים ומפרכים, באימון מסוג זה ניספה יצחק ז"ל. חבריו של יצחק לצוות הזחל"ם סיפרו לי, כי לפני יציאתם שמחו כשנודע להם שיצחק הוא נהגם. יצחק נחשב לאיש צוות טוב ולנהג מנוסה ובטוח, אולם הגורל רצה אחרת ולרוע המזל בנסיעתו האחרונה התהפך הזחל"ם ויצחק ז"ל נהרג. משפחת נתנזון, צה"ל איבד לוחם נאמן ומסור, אולם אתם איבדתם את היקר מכל, את יצחק. הכאב קשה מנשוא וליצחק אין ניחומים. יצחק שירת בשירותו הסדיר בחטיבת גולני. בחטיבה זו גם לחם במלחמת יום הכיפורים, כלוחם אמיץ וכחייל למופת. יצחק יצא ממלחמה זו בשלום ולמרות כל מה שעבר עליו, הוא לא נשבר. הוא המשיך לשרת במילואים, מתוך הכרה ומתוך ידיעה שאין לנו ברירה אחרת ובאם אנו רוצים לחיות בארץ הזו, חייבים אנו לשרת צבאה. לך, אודט, אשתו היקרה של יצחק ז"ל, הכאב קשה ונורא, אולם זכרי תמיד, ספרי וחנכי את ילדייך, כי אביהם היה לוחם למופת, חבר וידיד. הוא היה גאה בך ובילדיך. הוא האמין בצה"ל והכיר בהכרה מלאה בצורך לשרת תחת דגלו. הוא הקריב למען המדינה את היקר מכל, את חייו. אנו חבריו לנשק נשתדל לסייע בעדכן ככל שניתן".