"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

אפרים (פולי) מנשה, בן למנחם וחתון זכרונם לברכה, נולד בשנת תרצ"ז (1937) בעיר קרקוק שבעירק. שם עבר את גיל הגן ואת ביה"ס היסודי. לאחר עלייתו לארץ עם משפחתו סיים את לימודיו היסודיים בביה"ס "עמישב". אפרים רצה ללמד בתיכון אך המצב בארץ בכלל ובבית בפרט היה קשה והוא נאלץ ללמוד בבי"ס ערב ואת שעות הבוקר הקדיש לעבודה. בחור מצטיין בלימודיו היה, שאהב לקרוא ספרים וללמוד. בתחילה הייתה השפה קשה לו אך הוא למד אותה היטב ומהר. המשפחה גרה בתחילה במעברות, אם באוהלים ואם בצריפים. כבר אז בגיל כה צעיר, הסתגל לנדודים ולתנאי מחיה קשים. אדם "חלוץ" היה, איש משפחה שאהב תמיד לעזור ודאגתו הרבה למשפחה הייתה בראש מעיניו, וכך בזמן שיטפון, בשנת 1951, הוצף צריף המשפחה ואפרים, הלך מבלי שיתבקש לחפש מקום אחר, נאות למגורים. אפרים אהב את משחק הדומינו והשש בש ואף הצטיין בהם. את אזור ארץ ישראל הצפוני אהב במיוחד והיה מטייל שם לרוב. אופיו וגאוותו תמיד הניעו אותו להיות ראשון. בזמן עבודת הקטיף ביחד עם אחותו, סיים את עבודתו והחל עוזר לאחותו. בחור מפותח היה, יפה תואר ובעל גוף שרירי. גם בכושר חשיבה מיוחד ניחן, תמיד חשב מהר ושיחק מהר. לקח על עצמו למצוא לחבריו עבודה וליבו לא שקט עד שכולם עבדו. כשהגיע לגיל שבע עשרה וחצי, גויס אפרים לצבא ונשלח לחיל התותחנים. הוא התרשם לטובה מהחיל והיה מרוצה כי הוא עשוי להלחם בקו הקדמי בעת מלחמה. לאחר טירונות חיילית עבר קורס אפסנאות וקורס תותחן למקרה הצורך. הוא אהב את הצבא, את המדים ואת המשמעת, אהב את חברת האנשים והיה גאה בחילו ובסמלו. תמיד הייתה דאגתו נתונה למחנה ולגדוד, שמא זקוקים לו, גם בחופשותיו. החברים מספרים כי היה "פייטר", דייקן, טוב לב יתר על המידה, לפעמים מפני שנאלץ לוותר על זכויותיו. כשפרצה מלחמת סיני היה אפרים בחופשת שחרור. אפי, שנזקקו לו במערכה לפעולה מסוכנת, רצה להגיע למחנה בו יושבת יחידתו ולא ויתר כי רוח הלחימה והגבורה הייתה חזקה בו ביותר. שם בפעולה, נפגע אפי ושכב בבית-החולים מחוסר הכרה במשך שלושה ימים. לאפי היו תוכניות לעתיד: להכיר את ארץ-ישראל לרוחבה ולאורכה, ללמוד ידיעת הארץ ואף להיות מדריך תיירים. אפי נפטר מפצעיו ביום א' כסלו תשי"ז (5.11.1956) ונטמן למנוחת עולמים בבית-הקברות בקריית שאול. בזמן הקרבות נתן אביו ז"ל תפילה כל בוקר לשלום חיילי צה"ל כשביניהם אפי. ביום בו נפגע אפי, והוא בן תשע עשרה שנים, הייתה תפילתו לשווא. במכתב שכתב ביומו האחרון למשפחה, אמר כי "בעוד מספר ימים אגיע לחופשה..." לחופשה זו אפי כבר לא הגיע ולשחרורו בשרות המדינה לא זכה.