"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

ריימונד לוונברג, בן נעמי וראובן, נולד ביום י"ד בניסן תש"ז (4.4.1947) ביוהנסבורג שבדרום-אפריקה ועלה ארצה בשנת 1969. הוא למד בבית הספר היסודי "אורנג' גרוב" ובבית-הספר התיכון "נורתווי" ו"גרינסייד" בעיר הולדתו וסיים את לימודיו באוניברסיטת "וויטווטארסנד" ביוהנסבורג, שם הוענק לו תואר "בוגר" בכלכלה ובמשפטים. הוא היה תלמיד מצטיין בכל שלבי הלימודים: בבית הספר היסודי "הוקפץ" לכיתה גבוהה יותר, את לימודיו בבית הספר התיכון סיים בהצטיינות ובאוניברסיטה הוענק לו תואר ראשון בכלכלה כשהיה בן תשע-עשרה. הוא היה ספורטאי, הצטיין כטניסאי ושיחק בנבחרת של בתי הספר שלמד בהם. כמו כן היה מוסיקאי והיטיב לנגן בגיטרה, הלחין לחנים וחיבר שירים וסיפורים. מטבעו היה נעים-הליכות ואציל-נפש, ונשא את ליבו לאחווה ולשלום ואף נתן לכך ביטוי בשיריו. לאחר שבעבר כבר בא ארצה כמתנדב בשנת 1967, אחרי שסיים את שירותו הצבאי בדרום-אפריקה בתפקיד קצין-משפטים, הוא חזר לארץ הולדתו ועבד במשרה טובה בחברה גדולה ביוהנסבורג, אבל העדיף את חיי הקיבוץ ועלה ארצה. שנה עשה בקיבוץ מעיין-צבי ואחרי-כן הועסק בעבודות עפר בסיני, לפני שהשתקע בקיבוץ עין דור. הוא אהב את עבודתו במטעים והיה חברותי ואהוד על חבריו, שכינוהו בשם חיבה "רפי". הוא נהג לעזור לזולת, התנדב תכופות לעשות עבודתם של אחרים, וביקש תמיד לעודד את חבריו, בדברים או בשירה, בפרטו על הגיטרה שלא נפרד ממנה מעולם. בשנת 1972 נשא לו לאשה את בת ארצו, נסטה, והחל לעבוד במטע לאחר שגמר קורס במדרשת-רופין. ריימונד גויס לצה"ל בסוף אפריל 1973 והוצב לחיל-התותחנים. לאחר הטירונות עבר קורס-תותחנים והוצב ביחידה בסיני, בתפקיד תותחן ומפעיל מרגמה. הוא היה חייל מסור ואהוד על חבריו, שהקיפוהו תמיד ואהבו להיות במחיצתו. חבריו ליחידה, כולם צעירים ממנו בשבע-שמונה שנים, כתבו עליו: "הוא היה כזה שקט, לא מתבלט. בתחילה לא ידענו עליו מאומה, ואפילו לא שהוא מיטיב לפרוט על גיטרה. משנודע לנו הדבר במקרה - שוב לא נתנו לו מנוח. הוא היה בשבילנו יותר טוב מצוות-הווי או להקה צבאית. כשהיה קצת עצוב על הלב היינו מתרכזים סביבו ושרים, או סתם מקשיבים לו". ביום הכיפורים תשל"ד (6.10.1973) לחם רפי עם יחידתו כאיש צוות-מרגמה במוצב "בודאפשט", שעל שפת התעלה. המוצב הותקף עם פתיחת המתקפה של המצרים ובהפגזה נפגע ריימונד פגיעה ישירה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ עין-דור. חברו לנשק, שלחם לידו, כתב: "רפי היה עם הגיטרה כשפתאום התחילה ההפגזה. הסוללה שלנו נפגעה מיד. ראינו את המצרים צולחים ומתקרבים, והיו גם טנקים. רצתי עם רפי למרגמה. היינו רק שנינו, אבל עבדנו כמו מטורפים. סחבנו תחמושת וירינו בלי-הפסק. לא נאלצנו לדבר בינינו כי ידענו בדיוק מה מוטל עלינו. בכל פעם הלך מישהו אחר להביא תחמושת. לפתע נפל פגז לידנו, פגיעה ישירה. רפי מת". מפקד היחידה כתב, כי רפי נפל בגבורה. הוא השאיר אחריו אישה והורים, המתגוררים בהודו. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. רעייתו וקיבוצו הוציאו לאור חוברת לזכרו, שכלולים בה דברי חברים על דמותו. חבריו כתבו עליו: "קשה לספר על רפי, שהוא כל כך שלנו ועם זאת כל כך של עצמו, של השירים, של השתיקות, עם המקטרת והחיוך בעיניים, העברית העסיסית והקול השקט. רפי שאהב לאכול ולשתות טוב. כשצריך היה לעשות משהו והחבר'ה התעצלו - תמיד היה רפי מתנדב לעשות זאת. הוא היה כל כך מאורגן, שנתנו לו להיות אחראי למשימות שונות. איך לספר על רפי והוא לא אהב להכביר מילים, והעדיף תמיד את כובד-השתיקה, שחרור הצחוק וקשר החיוך? רפי דיבר למען עצמו - הוא שר למען עצמו". בחוברת יש גם שירים מפרי-עטו של רפי. בשיר המוקדש לשלום כתב: "יום אחד אולי יבוא שלום, אבל העולם אינו מוכן כיום; לא רוצה לסמוך עליו, ולא יכול לסבול אותם. אל תשיר לי את שיריו, אני שונא אותם. מלחמה נובעת ממך, ומהם ומכולנו. וכל עוד תשלוט שנאה לא יהיה שלום, לא יהיה שלום... השלום תלוי רק ברצון שבכולנו, בבוא היום של אהבה - אז יבוא שלום, אז יבוא שלום".