"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בעלי היקר אברהם ברטו כלב ז"ל נולד בבולגריה ב- 27/7/27. עלה ארצה עם הוריו משה ורחל ואחיו הבכור, בעליה הגדולה של עולי בולגריה בשנת 1941 באוניית המעפילים "ליברטט" והוא אז נער צעיר בן 14, אבל בוגר ברוחו. כמו כל העולים החדשים, המשפחה עברה חבלי קליטה קשים. חיו כשנה במעברת "עתלית", בתנאים לא תנאים. כעבור שנה, ההורים עברו לתל-אביב וגרו בחדרון קטן. אברהם נכנס למוסד של עלית הנוער ע"ש "הנרייטה סאלד". שהה במוסד כשנתיים. המצב הכלכלי בבית היה קשה, האם נאלצה לעבוד גם היא. הוא חזר הביתה וחפש עבודה כדי לעזור להוריו. מאד אהב אותם והיה קשור מאוד אליהם, הייתה בו מין דבקות ודאגה להם ולא בחל בשום עבודה שיש בה פרנסה כדי לעזור בכלכלת הבית, את למודיו השלים בשעות הערב בבית-הספר "מקס-פיין". בשנת 1947, המשפחה עברה לגור ב"תל-ברוך", ישוב שהיה צמוד לישוב ערבי "שיך-מוניס". הייתה זו תקופה מאוד קשה. הישוב בארץ עמד לפני מלחמת השחרור. צבאות ערב עמדו לפלוש לארץ-ישראל. במסגרת ההגנה הגיעו פלוגות מתנדבים (פל"מ) ולמדו את התושבים הצעירים להשתמש בנשק (שלא היה לנו). הוא הצטרף לפלוגות אלו, ותרם מזמנו בהגנת המולדת ובמאבק להקמת המדינה. באותה שנה הכרנו לראשונה. השכונה הייתה חדשה, התאספנו חבורת צעירים חסרי דאגות ובלינו יפה ביחד. ואז פרצה ב-48 המלחמה שנינו התגייסנו, אני לחיל-הקשר ואברהם לחיל-החמוש, ומאוחר יותר הועבר לחיל התותחנים, בו שרת עד יום מותו. חברותנו נמשכה שלוש שנים יפות. הייתה בינינו ידידות מופלאה שקרמה עור וגידים והביאה לנישואינו. הוא היה בוגר ברוחו הרבה ממני, החכם והחזק והשפיע עלי בשלות-נפש, יחד רקמנו תכניות לעתיד יפה. הוא היה מלא מאוויים ותכניות בשנות חיינו הראשונות. נשאנו בשנת 1950 הקמנו משפחה ונולדו לנו שני-הבנים. שמואל הבכור ב- 1951 ודורון - ב- 1956. היה אהוב ומסור מאוד לילדיו. חבל שלא הספיק לגדל אותם, הם נשארו קטנים ולא היה שותף בחייהם, לא ראה בצמיחתם בעצבונם ובשמחתם. בחובות רבים ומשכנתא רכשנו בית קטן בשכונת הצ'יכים בן חדר וחצי, יחד עבדנו קשה מאוד אבל החיים היו יפים ושקטים. היו אלה השנים היפות שלנו. שמחת החיים ביחד וצהלת הילדים גברו על הדאגות לחובות הבית. במבצע קדש, חכינו להולדת בננו הצעיר, עם הולדתו מיד גויס כאיש מילואים. הוא אהב את הצבא ואת חובתו זו מלא כל שנה ושנה בשמחה. בסוף שנת 1962, הרחבנו את ביתנו, הילדים גדלו והבית היה קטן. אברהם ז"ל חפש מקורות פרנסה אחרים כדי להחזיר את החובות שהעיקו ולחצו אותו מאוד. זה השפיע על מצב רוחו. הוא התקבל למקום עבודה חדש והיה מאושר שמצא. אבל הוא נקרא לשרות מילואים, הוא היה אז חולה. בקשתיו שילך לרופא ולא אבה לשמוע, שמא יחשבו שהוא משתמט מחובתו לצה"ל. הוא הלך ולא שב עוד. ואז כרעם ביום בהיר, עולמנו חשך, הוא נפל בתאונה מחרידה, ולא הספיק אפילו לגמור ולחנוך את הבית החדש. נשארתי עם שני ילדים קטנים, עם חובות רבים ששילמתי בשנים רבות של עבודה קשה. החיים היפים ביחד אבדו, שמחת חיי תמה. איבדתי בעל יקר, חבר וידיד נפש, לעולם לא אוכל לשכוח אותו, ככל שהשנים עוברות הזיכרון כואב וצורב וקשה להתגבר. יהי זכרו ברוך

האסון הנורא קרה לנו, ב-י"ח בשבט תשכ"ג. אברהם ז"ל, נקרא לשרות מילואים לחודש ימים. יום אחד לפני תום השרות, קרה האסון. בתרגיל פלוגתי באזור מושב חצרים. במשך השרות הוא היה חולה עם מיחושים בגב. לא רצה להשתמט מהצבא, התעקש ולא הלך לרופא ורצה לגמור את המילואים. המפקד אפשר לו לשבת בקומנדקר. באותו יום חורפי סגרירי, הראות היתה מאד קשה. הנהג לא הבחין בבאר שהיתה מאחורי המכונית, ובנסיעה לאחור הקומנדקר התדרדר לתוך הבאר המלאה מים. ארבעה חיילים נהרגו, ביניהם היה גם בעלי ז"ל. רק הנהג נשאר בחיים. עם קרות האסון, נסו החיילים להציל את חבריהם בכל מיני אמצעים שהיו ברשותם, אך ללא הועיל. המוות היה אכזרי, והמשפחה סבלה מכה קשה. אבדתי בעל יקר, חבר וידיד נפש, לעולם לא אוכל לשכוח אותו, ככל שהשנים עוברות הזכרון כואב וצורב וקשה להתגבר. יהי זכרו ברוך.