"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

יורם נולד כבן חמישי במשפחה, להורים סימי ושמעון, הדברים הנכתבים במבוא הם למעשה מהלך חייו של יורם ולא קורות חיים בהעלאת קורות חיים מתכוונים לסיכום קצר של חיי האדם לרבות פעילות, הישגים אותות הצטיינות וכו'. למרות שאחינו היקר חי רק 19 שנים, הרי 600 המלים המוקצבות, לא יספיקו לתאר את קורותיו במלואן. ילדותו, ילדות רגילה, עברה עליו בבאר-שבע, ללא מחלות-ילדות מיוחדות. והמסלול רגיל - גן-ילדים, בית-ספר יסודי ע"ש "אשל אברהם" ממלכתי דתי, ובלימודי המשך הצטרף לישיבה בנתיבות והשתלב במקהלת הזמר החסידי, בהדרכת המשורר הנודע בשדות הזמר החסידי, חיים לוק. באחת הפעמים הופיעה המקהלה בפני נשיא-המדינה מר יצחק נבון. כעבור שנתיים החליט להיפרד מהישיבה וחזר לספסל הלימודים בבאר-שבע. יורם היה ילד אחראי ומסור להוריו, תמיד ראה לנגד עיניו טובת ההורים. הוא נהג לשנן לעצמו ואף להשמיע באזני האם כי בתום לימודיו ושירותו הצבאי, יהיה לעזר רב למשפחה ויתרום את תרומתו לבית. בתום לימודיו היסודיים - התלבט היכן ימשיך בלימודי ההמשך והכריע לטובת ביה"ס "עמל" - בתום שנת לימודים אחת ב"עמל" לא מצא את סיפוקו והחליט לגשת לבחינות בבית-הספר התעשייתי בקמ"ג - עמד במבחן והתקבל. בתקופת לימודיו היסודיים השתתף בחידון תנ"כי וזכה במקום הראשון. בקמ"ג למד שלוש שנים במגמות שרטוט וחשמל. במסיבת הסיום השתתפו ההורים שרוו במעמד זו קורת-רוח, יורם זכה לאות הצטיינות ותעודה למופת, משובצת תשיעיות ועשיריות. אחד מתחביביו של יורם היה כדורגל - תחילה נרשם כשחקן מן המניין בקבוצת כדורגל, אך כשהוברר לו שלא מצא את שביקש, עבר למערכת השיפוט בכדורגל - נרשם לקורס שופטים ובתום הלימודים החל לשפוט במקומות שונים ברחבי הארץ. תעודת השופט הקנתה לו כרטיס כניסה חופשי לכל אצטדיון בארץ, דבר שהסב לו קורת-רוח רבה. בתום לימודיו התיכוניים, נותרו שלושה חודשים למועד גיוסו. הוא ניצל תקופה זו לקבלת רישיון-נהיגה, ובתום השיעורים והמבחן זכה לרישיון המיוחל. בהגיע תור גיוסו - הוא מתגייס ליחידה קרבית. המסלול רגיל: טירונות, שיבוץ, ביחידת צנחנים, בבסיס חלוצי אי-שם בצפון, שיורם וחבריו היו ממקימיו. תחילה חששנו לגורלו - מחד האינתיפדה מאידך חדירות מחבלי הצפון ועוד - אך הורינו השליכו יהבם על הקב"ה, באמונה כי שום דבר רע לא יאונה לבנם. מן הראוי לציין כי אחת ממעלותיו הייתה התחשבות בהורים, זו הייתה התחשבות בלתי-רגילה שלא תמיד מצויה אצל בני-נוער רבים. כעבור שנת שרות אחת - הוא משתלב בימי החופשה בשיפוט בכדורגל. במסגרת שירותו הצבאי עמד להשתתף בקורס חובשים, אך בהגיעו לצריפין הוברר לו שהוא צריך פז"מ של שלוש שנים, ולשם השלמתו חסרו כשבועיים בערך ומשום כך לא עמד בקריטריון. מפקדו החליט להדריכו ברימון לצורך ביצוע תפקיד מסוים (לא ידוע מהו) וכתב לו מכתב (ובמידה ולא היה קורה, מה שקרה, לא היינו יודעים עליו, אך כיוון שחיפשנו בחפציו מצאנו זאת): "יורם, אני נמצא למעלה בצפון אבל סומך עליך, במידה ויהיו בעיות, התעלה על עצמך ותפתור אותם לבד - שלך רמי". הייתה לו הערכה רבה מצד מפקדיו, כולם אהבוהו, משום מסירותו, מעולם לא גרם לבעיות בבסיס. ליורם הייתה שאיפה להצליח בחיים מבחינה כלכלית. תמיד דיבר על כך, ואף ניסה לסגל לעצמו הרגלים שבני-נוער בגילו פסחו עליהם, הם דגלו ב"אכול ושתה כי מחר נמות". זה לא אפיין את יורם. תמיד חסך ודאג לעתידו, לעולם נמנע מ"אוברדרפט". למרבה הצער הגורל רצה אחרת. חודשיים לפני האסון הספיק לחגוג את יום הולדתו ה- 19, וב- 12 בדצמבר 1988, בשעה חמש בערך, עת היה בדרכו הביתה נספה בתאונת-דרכים קטלנית שקטעה את כל שאיפותיו ואת שמחת-החיים של כל בני המשפחה. רכבו סטה מהכביש. הוא איבד את השליטה ובהתהפכותו נהרג במקום. יחד אתו היו עוד שני חיילים ושלום להם. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר-שבע מי ייתן ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים ולא נדע עוד דאבה.