"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

חנניה, בן שולמית ויוסף, נולד ביום ג' באדר תשי"ג (18.2.1953) בחדרה ולמד בבית הספר היסודי "צפרירים" ובבית-הספר התיכון-מקצועי "עמל" בחדרה. הוא היה תלמיד שקדן, מסור וממושמע, נער שקט ובעל אישיות מיוחדת, שבזכותה זוכר אותו מחנכו. לאחר תקופה של התלבטויות רכש לעצמו מקום-כבוד בקרב חבריו ומוריו ועד מהרה ניכר בכישוריו הטכניים, שבגללם עבר ללימוד מקצוע מכונאות-רכב. מנהלת בית-ספרו אמרה עליו: "לחנניה לא היה מה לדאוג. הייתי בטוחה, כי ילך שקט ובוטח בדרך סלולה, יהיה איש עובד ובעל-משפחה מסור". הוא היה שקט, נעים-הליכות, ענוותן וביישן במקצת. הוא היה רע נאמן וחבר מסור, אוהב לעזור לזולת ומכבד את מוריו. חנניה היה חבר בתנועת "הצופים" ובמועדון הקליעה בחדרה, הצטיין בקליעה והוענקו לו תעודות-הצטיינות. כמו-כן היה ספורטאי טוב והצטיין במשחק הכדורסל. עם זאת נשא נפשו לשירה, חיבר שירים, אהב מוסיקה והרבה לפרוט על גיטרה. הוא היה עלם חסון ותמיר, אך נמנע מלהפגין את כוחו בקטטות ובמריבות. כל אוהביו זוכרים את עיניו - אותן עיניים שחורות וגדולות, שנשקף מהן מבט טוב וחביב. חנניה גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971 והוצב לחיל-החימוש. לאחר שסיים קורס מכונאים, הוצב ליחידת-חימוש וסופח לחיל-התותחנים כמכונאי-תומ"ת והוענקה לו דרגת רב"ט. הוא היה חייל מצוין וחבר נאמן שהיה אהוד על הכול. תמיד היה נכון למלא כל משימה שהוטלה עליו. בשל שירותו המסור הוענק לו "אות השירות המבצעי". ביום-הכיפורים י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) לחם חנניה בגזרת תל-א-ג'וחדר שברמת-הגולן. בהתקפת טנקים של האויב נפגע התומ"ת שחנניה היה בו והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעפולה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. השאיר אחריו הורים, אח ואחיות. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מנהל בית-ספרו: "מילדותו עד יום-מותו נתגלה חנניה כאישיות מוסרית, משולבת ומושרשת עמוק בחברה; מסור ונאמן לסביבתו, לעמו ולארצו עד לנשמת-אפו האחרונה;" חברו שהספידו, אמר עליו: "בין הראשונים היית שרצו אל עמדת הירי, חובש את קסדת המגן, קדימה אל המשימה". עזבונו הרוחני של חנניה כולל שירים, כגון, חרוזים שכתב חודשים אחדים לפני נפילתו: "יודע אני, כי קשה לשכוח / ואהבה אמיתית היא הכוח / ללחום, לרוץ, למות ולחיות/ וזה יבדילנו מן החיות".