"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

משה חנוכה, בן חנוכה וג'ורג'יה ז"ל נולד ב-1948. ב-7.6.67 קיבלנו את הבשורה המרה על נפילת אחי בקרב. (במטעי קיבוץ דפנה) אמי התאבלה על אחי קרוב ל-8 שנים. משה היה בנה יחידה, מאז אותו יום ועד ליום מותה לא התאוששה מהאבדה הכבדה. (אמא נהרגה בתאונת דרכים בשנת 1990 בעת שחצתה כביש ברמלה בדרכה לחתונת אחייניתה) היא הייתה בת 60 במותה. מאותו היום שאחי נהרג לא הייתה בביתנו שמחת חיים, לא צחוק, לא אירועים חגיגיים, הבית הפך לקודר במשך שנים רבות. אהבנו את משה מאוד, היינו 4 בנות ובן אחד, משה לא היה מפונק, אהב את כולם והיה עדין נפש. עד כמה שזכורני היינו אני ומשה קרובים מאוד. בגיל 18 כאשר החל ללמוד נהיגה תוך כדי שרותו הצבאי, אני זוכרת כי את כל חסכונותיי מסרתי לידיו בכדי שיוציא רישיון נהיגה שכה רצה. אולם הוא לא הספיק להוציא הרישיון ונהרג בפרוץ מלחמת ששת הימים כאשר פגז סורי נחת על רכב הסיור שבו נסע והרגו במקום. לשמחתה של אמי, גם אני וגם אחותי הבכורה ילדנו בנים וקראנו את שמם: משה, שיזכו לשנים רבות, שניהם סיימו צבא ומודעים לכך כי נקראים הם על שם דודם משה ז"ל. זכורני הימים העצובים של ימי השנה והזיכרון בכייה של אמי על קברו של אחי גם לאחר 25 שנה. מידי שנה נוהג חיל התותחנים לשלוח נציג מהחיל להיות עמנו ביום הזיכרון בבית העלמין בטירה חיפה שם נקבר אחי. לפני כ-8 שנים הגיע חייל וביקש לשוחח עמי ליד קברו של אחי, הוא שאל אם אני אחותו של משה ז"ל ועניתי שכן. ואז הוא אומר לי שהוא חייב לספר לי דבר מה. בבוקר, תוך כדי נסיעה לבית העלמין הוא פתח את תיקו האישי של אחי משה ז"ל שניתן לו לצורך היכרותו את המשפחה ואז הוא קורא בין האותיות כי באותו תאריך שמשה נהרג (נפטר בבי"ח רמב"ם) הוא נולד, באותו ביה"ח, רמב"ם בחיפה וכי הוא משרת באותו חייל ובאותו תפקיד שמשה היה בו. נראה שהיה נסער ואף אני שממש רעדתי לסיפורו, משום מה פחדתי לשאול לשמו, והרבה זמן הסיפור לא מש מזיכרוני. באותה שנה נסעתי לרמה"ג לחדר הזיכרון של גולני וניסיתי לחפש את שמו של החייל שביקר אותנו ביום הזיכרון אך לא העלתי דבר. בשנת 1993 אבא נפטר מדום לב בהיותו בן 65 שנה. נשארנו ללא אם וללא אב. את משה נזכור לעולמים, ולא נשכח.