"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

רון זלמנוב, בנם של רחל ויוסף, נולד ביום א' בחשוןו תש"י (23.10.1949) בחיפה. למד בבית הספר היסודי בקריית טבעון. המשיך בבית הספר התיכוני מקצועי שליד הטכניון בחיפה ועמד בבחינות הבגרות בבי"ס "רון" בתל אביב. הוא היה תלמיד מוכשר ועבר ללא כל קושי את שלבי הלימודים. וזאת למרות שהיה לפעמים, מקדיש הרבה מזמנו ל"התעסקויות" מעניניות יותר כגידול בעלי חיים, עסקנות או סתם משחקים ותעלולים. הוא היה אהוב על חבריו שעמם היה מוכן לחלק את שהיה לו. הם כינוהו בשם החיבה "רוני" וראו בו את מנהיגם הטבעי. הוא היה חבר בתנועת "הצופים" וברבות הימים הדריך בקן-התנועה בקריית-טבעון. הוא היה בעל הומור, חברותי, שובב ואוהב מעשי קונדס. אך תכונתו הבולטת: רצינות וכובד ראש בעניינים בעלי חשיבות. רון היה עלם תמיר ויפה תואר, חייכן, נמרץ, צמא חיים וגדוש תכניות. לא נפחד מאתגרים גדולים ויחד עם זאת נושא באחריות ומסור למשפחתו וידידיו. דאג לאמו והשתדל להקל עליה בעבודתה ולאחיו הצעיר היה בבחינת אב וחבר. רון התגייס לצה"ל בסוף נובמבר 1967 והוצב לחיל-התותחנים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס חיל-מקצועי, נשלח לקורס מ"כים. בהמשך שירותו סיים קורס קציני-תותחנים והשתלם בקורס פקחי-אוויר. לבסוף הוצב ליחידת-תותחנים בסיני בתפקיד מפקד-סוללה והוענקה לו דרגת סגן. במלחמת ההתשה שירת באזור תעלת סואץ. הוא היה קצין אחראי ויעיל והיה אהוד על פקודיו ועל מפקדיו כאחד. לאחר שסיים את שירות-החובה, החל לימודיו באוניברסיטת תל-אביב במגמת "מדידות" והספיק ללמוד שנתיים עד לפרוץ מלחמת יום-כיפור. הוא מימן את לימודיו בעבודה כמודד בחברה קבלנית. במלחמת יום הכיפורים השתתף רון בקרבות הבלימה נגד מצרים בחזית סיני. ביום י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973) פיקד על סוללת התותחים שלו בסיני. הסוללה הופצצה מן האוויר על ידי מטוסי האויב וכאשר נחפז, לארגן את פיקודיו ולעמוד על הקף הנזקים - נפגע מרסיס בראשו ומת בדרכו אל בית החולים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית-שאול. השאיר אחריו הורים, אחות ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "רון היה אהוב על הכל כמפקד, אך בעיקר כאדם שתמיד היה חייכן ופתוח לכל, מוכן לעזור ובעל חוש הומור גם בשעות הקשות. אנו, חבריו, נחוש בהעדרו ולא נשכחהו לעולם. רון יישאר תמיד בינינו כמפקד וכחבר". בדברים שכתבו חברים לזכרו נאמר: "הוא היה טוב לב וגם כאשר מתח בקורת ברוגזה ובכעס - מיהר להבין ולסלוח. הוא אהב סדר וארגון והקפיד על הופעה נאה. היה דייקן בהליכותיו וגאה בהצלחותיו המקצועיות אבל סלד מן הפרסומת". אחיו הצעיר כתב עליו: "מה היה בו ברוני, שהשפיע עלי כל כך? אולי האנושיות שבו. אולי היושר ואולי העובדה, שלמרות ידיעתו את כל חולשותי - המשיך לחפש בי את הטוב". אחותו כתבה על רוני: "בחופשותיו המעטות בתקופת מלחמת-ההתשה לא חדל לחשוב על פקודיו הנמצאים בסוללה אשר המשיכו להיות בראש מעייניו. הוא היה גדוש בתכניות לגבי העתיד, שהיה ברור לו כל כך - ושאף לצאת מן המסלול הרגיל של כולם. לעשות משהו מיוחד...".