"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

מאיר נולד במושב אחיעזר ביום י"א באדר תשי"ג (26.2.1953), למשפחה מרובת ילדים של יוצאי תימן. ילדותו הייתה שונה מילדותם של בני גילו. עוד כשהיה בן שלוש, החל אביו ללמדו קרוא וכתוב. בן ארבע כבר קרא בספרים ולמד בעל-פה משניות וחומש. משום כך נהגו לכנותו בשם "מאיר הגאון" או: "מאיר הצדיק". לימודים יסודיים למד בבית ספר "עוזיאל" ברמת השרון ומוריו, שהתפעלו מיכולתו הרבה, בקשו להעלותו בשתי כיתות. כשהיה בן תשע נהג, ביוזמתו שלו, ללמוד בשעות אחר-הצהרים בישיבה קטנה. הרב שנהג לחלק ספרים לתלמידים המצטיינים, נאלץ להעניק את כל הפרסים למאיר. כשהגיע לכיתה ו' החליט מאיר ללמוד את השפה האנגלית על בוריה ונרשם לחוג לאנגלית, שנערך מחוץ לשעות הלימודים. באותה תקופה גם החל להקדיש מספר שעות ביום לאימון גופני. מאיר ניחן בשקידה לא רגילה, בכוח רצון והתמדה מפליאים לגבי גילו הצעיר, ויותר מכל ניחן בלהיטות עצומה ללמוד ולדעת ולהעשיר את נפשו ואת דעתו, העשירות בלאו הכי. במבחן פסיכוטכני שנערך בשנת לימודיו השמינית, התגלה מאיר כילד מחונן. הוא התקבל ללימודים במגמה הריאלית בישיבה התיכונית "מרום ציון" בירושלים, וגם שם היו השגיו מצוינים. מאיר אהב מאוד את בני משפחתו ונהג בהוריו כבחברים לכל דבר. בחופשות הקצרות שקיבל עבד בבית החרושת "עץ הזית" כדי לסייע בכלכלת הבית. בבקרים היה משקים קום, כדי לעדור את הגינה של המשפחה ועזר לאחיו ולאחיותיו בלימודיהם. על פניו של מאיר שרתה תמיד בת-צחוק. כל בעיה או מריבה היה פוטר בבדיחה, כשחיוך על פניו. מאיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971. מוריו המליצו שילך לעתודה אקדמית והוא סירב. הוא סירב גם להיענות לבקשת הוריו, שיבחר חיל לא מסוכן והתנדב לשרת ביחידת צנחנים, שכן לדבריו: "אם אני לא אתנדב, וגם אחרים לא יתנדבו - מי ילך?" במהלך שירותו בצבא השתלם בקורס מש"קים, בקורס מפקדי צוותים, בקורס תותחנים ובקורס מ"כים חי"ר. את הקורס האחרון עבר כשרגלו נקועה, ואף-על-פי כן לא ויתר על האימונים הקשים וסיים את הקורס בהצטיינות. גם בצניחות נפצע פעמיים ובכל זאת לא הסכים לעזוב את יחידתו. מפקדיו רצו לשלוח אותו לקורס קצינים, אך למאיר היו תוכניות אחרות. הוא התכונן להתמחות בהנדסת-חשמל בטכניון שבחיפה. חבריו ליחידה יודעים לספר על מאיר סיפורים רבים. ספרה אורלי הפקידה הפלוגתית של היחידה: "במאיר היה משהו מיוחד: צניעות יפה, דבקות עמוקה ומורל גבוה. אני זוכרת איך היה משכים בכל בוקר כדי להניח תפילין, ועוד זכורה לכל חיילי היחידה החוויה הגדולה, כשהיה משמיע לנו מזמורי שבת. מאיר היה חבר מסור מאין כמוהו. פעם חזר מחופשה שגרונו נפוח וחומו גבוה. כששאלתי אותו מדוע חזר חולה, ענה: "אם לא הייתי מגיע, חבר אחר לא היה יוצא לחופשה". סיפר עליו חברו משה: "מאיר היה דוגמה לטוב שבאדם. מסירותו ליחידה ולעבודה הייתה מעבר לכל המקובל. זוכר אני כיצד היה רץ הלוך ושוב, מזיע ונוטף גם בימי הקיץ החמים, ועובד ללא ליאות. מאיר לא יכול היה לנוח אפילו רגע אחד. כשלא התרוצץ בין הצוותים השונים, היה יושב באוהלו וקורא בספרי פסיכולוגיה והיסטוריה. היה במאיר ריכוז כביר של כל התכונות הטובות והיפות שבאדם". במלחמת יום הכיפורים לחם מאיר יחד עם עוד אחד-עשר מחבריו ביחידת תותחנים מובחרת ברמת-הגולן. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בשעת קרב ארטילרי כבד נתקלה היחידה במארב טנקים ושנים-עשר אנשיה, מהטובים שבחיילים נפלו ומאיר ביניהם. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקריית-שאול. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. השאיר אחריו הורים, שש אחיות ושלושה אחים. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין:"מאיר היה חייל מסור וחבר מצוין. הוא היה אהוב על חבריו לנשק ועל מפקדיו". מפקד היחידה, אלוף משנה עמוס בר-עם כתב למשפחה: רב"ט מאיר זכריה נפל בקרב ארטילרי ברמת הגולן בהדיפת האויב הסורי. רב"ט מאיר זכריה נפל בקרב על קיומה של מדינת ישראל שהועמדה לפני השמדה. רב"ט מאיר זכריה וחבריו הגנו על גבולות המדינה. בחרוף ובאומץ, מעטים מול רבים ויכלו להם. רב"ט מאיר זכריה היה חייל מסור ונאמן. בשיגרה ובקרב אהוד ואהוב על חבריו ומפקדיו כאחד. ביגון ובגאון נזכור אותו לעד. מאיר הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. אחד מחבריו לנשק, משה דולברג כתב: לשמע השם מאיר עובר רעד בכל גופי, צמרמורת בלתי מוגדרת. השם זכריה מסמל עבורי את כל הטוב שבאדם, את האדם המסור, האוהב, השואף והעושה מלאכתו נאמנה. היה לי הכבוד הגדול והעונג הרב לשרת את השנה השניה לשירותו בצבא לצידו של מאיר. שנינו הדרכנו יחדיו את רוב הקורסים שהיו באותה תקופה. היתה דרושה עבודה רבה, מאומצת, עבודה שהיתה ממילא קשה מנשוא בגלל האנשים הבעיתיים שבאו לקורס. לא אשכח את מאיר העובד ללא ליאות, תמיד היווה דוגמא בעבודתו המסורה, הנאמנה. חרות בזכרוני עמוק-עמוק אותו בוקר יום ה-5 באוקטובר, ערב יום כיפור. חיכינו כולנו לצאת הביתה לחופשת יום כיפור. מאיר היה בין אלה שעמדו לצאת באותו בוקר לשבוע חופש והנה בשעה אחת עשרה קיבלנו את הידיעה, כי "עולים למעלה" - לרמה. תוך זמן מועט ביותר התארגנו ליציאה... באותו לילה, למרות עייפותי הרבה לאחר לילות רבים וארוכים ללא שינה, לא יכולתי להרדם ולנגד עיני ראיתי את דמותו של מאיר ללא הפסקה. היום, לעתים קרובות מזכיר אני בפני המדריכים החדשים את הימים בהם שירתי לצדו של מאיר ומספר אני להם על עבודתו המסורה למען יעבדו כמוהו. בעבודתו ישמש לנו דוגמא ומופת, דוגמא לעבודה ללא ליאות, דוגמא לטוב שבאדם. תמיד חקוק יהיה שמו בלבנו, הסמל למסירות לנאמנות, לאהבה, לשקידה ולעבודה ללא גבול. בין דברי חז"ל שליקט ורשם לו: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה... המשפחה תרמה לזכרו ספר תורה לבית-הכנסת ברמת השרון; לזכרם של מאיר ואחד-עשר חבריו שנפלו עמו הוקמה מצבה ברמת - הגולן.