"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בדורוחוי שברומניה נולד צבי ביום י"ח באלול תש"ד (7.9.1944) להוריו שהיו ניצולי השואה - חנה ומאיר. מדורוחוי עברה המשפחה לעיר סוצ'בה, שם גמר צביקה את חוק לימודיו העממיים. בשנת 1958 המשפחה עלתה ארצה ונשלחה לפרדס-חנה. הורי הנער בן הארבע-עשרה החליטו לשלחו לקיבוץ נגבה, שם ילמד את השפה ויכיר את הארץ. אכן, תוך שנה אחת הפך צבי נער ישראלי לכל דבר - הוא למד את השפה והשתלב בחברה, ועם תום לימודיו בכיתה ט' הצטרף להוריו, שעברו להתגורר בחדרה, ולמד שם בבית ספר תיכון. מילדותו נמשך צביקה אל מרחבי הים ומשאת נפשו הייתה ללמוד בבית הספר לקציני-ים בעכו. אך גדולה הייתה אכזבתו, כשלא התקבל משום שהיה מבוגר מדי. הוא בחר בבית-הספר "אורט" בנתניה, למד שם במגמה לאלקטרוניקה ואף סיים את לימודיו התיכוניים בשנת 1964. המשפחה עקרה שוב והפעם עברה לקריית-מוצקין. הנער הצעיר, שעבר בחייו כל כך הרבה שינויים קיצוניים, ידע לקבל עליו את הדין ועמד במשברים ובמתחים בשקט ובביטחון. הוא הצטיין באופטימיות רבה ובדבקות במטרה, וכאשר התגבר על האכזבה המרה האחת, גילה שהפתרון עזר לו בהשגת המטרה הנכספת. צבי גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1964, הוא התנדב לשרת בחיל הים, עבר אימון בסיסי והוצב כאלקטרונאי במשחתת "אילת". בכל תקופת שירותו היה צביקה טכנאי מצוין וחבר טוב. הוא השתתף בהפלגות בים התיכון והיה מאושר להיות ימאי. את מלחמת ששת הימים עשה על סיפונה של המשחתת בסביבות רצועת עזה והקטע הצפוני של תעלת סואץ. בסוף ספטמבר 1966 שוחרר צבי מהשירות הסדיר והחליט להמשיך ולהיות ימאי מקצועי. אחרי שהשתלם בקורס לקציני רדיו הפליג על סיפונה של אניית סוחר ברחבי הימים. שנה וחצי תר צביקה את העולם בהפלגות קצרות וארוכות לנמלים רבים ושונים על-פני כדור הארץ. בבית בילה חופשות קצרות בלבד ושוב היה חוזר הימה. אחרי שתאוות הנדודים פגה, החליט צביקה לרדת אל החוף, כי ראה את עתידו בהקמת משפחה בישראל. כבן אוהב וכאח מסור, לקח דוגמה מבית הוריו החם ורצה להקים לו בית דוגמתו, אך לא רצה לעשות זאת כשהוא עושה במרחקים רוב הזמן. צביקה עבר להתגורר בחולון ועבד בתעשייה האווירית כטכנאי אלקטרוניקה, אולם הוא שאף לגדולות מאלה והחליט ללמוד לתואר מהנדס. לכן עזב את העבודה והלך ללמוד במכון הטכנולוגי בחולון, שזה מקרוב נפתח. בנובמבר 1970 נשא לאישה את חברתו חנה, והרעיה הצעירה עבדה כדי לעזור בכלכלת הבית. צביקה החל להורות בבתי-ספר של "אורט" ברמת-גן ובחולון כדי לממן את לימודיו. הוא הלך מחיל אל חיל והתואר הנכסף היה כבר בהישג-ידו. אותו זמן חש צביקה שבשירותו במילואים אינו מנצל את הידע המקצועי שלו ואת כושרו הפיזי והוא פנה אל מפקדיו בבקשה להעבירו לחיל התותחנים, כדי שיוכל לנצל בו את ידיעותיו ולהביא יותר תועלת בצה"ל. כאדם ללא פשרות לא היה צביקה מוכן למלא תפקיד, שלא יוכל להעמיד בו לרשות הממונים עליו את כל יכולתו, את כhשרונותיו ואת שנות הלימוד והניסיון שצבר. הוא הועבר לחיל התותחנים ונשלח לקורס מודדים, שבו בלט בהישגיו המעולים. הוא השלים את הקורס בציון גבוה והוצב ליחידתו החדשה. אימוני הגדוד פגעו לא פעם במועדי בחינות, אולם צביקה הצליח למלא את שירותו במילואים ללא דופי וגם לגשת ולעמוד בבחינות. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נקרא צביקה ליחידתו. הוא חש להפיץ את הצווים בין חבריו וכאשר הגיע ליחידתו ביום ראשון בבוקר, כל עוד נפשו בו, נגמרה חלוקת הציוד ובכל תקופת הקרבות שימשה לו שמיכה במקום מעיל. צביקה הצטיין תמיד בתכונות נפש אציליות והיה מנהיג טבעי בין חבריו. הוא היה דמות מרכזית ובר-סמכא, שאפשר ללמוד ממנו ולשמוע מפיו עצה טובה. אחת מתכונותיו המצוינות שעוררה התפעלות בין חבריו, הייתה זריזותו הרבה. כל דבר עשה במהירות וביעילות, תוך הקפדה על פרטים קטנים ועל דייקנות מרבית. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (14.10.1973) אחרי שבוע של קרבות מרים, נפצע קשה מרסיס של פגז כאשר עסק במדידות להכנת עמדה תחת הפגזה כבדה. יחד אתו נפצעו מספר חיילים אחרים, אולם הוא התעקש שהם יקבלו טיפול לפניו. אף כי היה פצוע קשה מהם, היה בהכרה מלאה וגם כשהועבר אל בית החולים בארץ, עזר לזהות את חבריו הפצועים בשקט, בביטחון, ותוך התעלמות גמורה ממצבו הקשה. החל אז מאבק נואש להצלת חייו של צביקה. בני משפחתו היו על-ידו והנה בא היום המאושר שנראה בו שמצבו השתפר. הפרופסור שלו מן הטכניון ביקר ליד מיטתו והם דנו על המשך לימודיו ושוחחו בהומור ובאופטימיות על הבחינות שעמד בהן ועל התואר הנכסף - מהנדס - שזה עתה עמד לזכות בו. אולם המאבק היה לשוא. שלושה חודשים תמימים נלחם צביקה עם המוות ולא יכול לו. הוא נפטר ביום כ"ג בטבת תשל"ד (17.1.1974) והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן- חנה ועידו הלר, הורים- חנה ומאיר הלר, אחות- אראלה וסבתות. מפקד גדודו כתב למשפחה האבלה: "חיילי הגדוד ומפקדיו מרכינים את ראשם לזכרו של הלר צבי ז"ל, שנפטר לאחר מאבק נואש וארוך על חייו. צבי נפצע בעת מילוי תפקידו כמודד, בעת הכנת עמדה לגדוד, מפגיעה של פגז שהתפוצץ בקרבתו, ומאז נאבק מרה על חייו. נזכור אותו כחייל חביב וממושמע, מסור ובעל מקצוע טוב". המועצה המקומית של קרית-מוצקין ועיריית חולון הוציאו לאור חוברות לזכר הבנים שנפלו, ובהן הוקדשו פרקים לזכרו של צבי.