"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

דן (דני) ברנהיים בן זאב ורחל נולד והתחנך בקיבוץ יקום. היה חניך ולאחר-מכן מדריך בתנועת הנוער "השומר הצעיר". התגייס לנח"ל, הועבר לצה"ל, נשלח לקורס מכי"ם וקורס קצינים אותו סיים בדרגת סגן משנה. את שרותו מילא כקצין בחיל התותחנים. במהלך שרותו הצבאי הכיר את עופרה לבית קליין, מבאר שבע, והם נישאו לאחר שחרורו. נולדה להם בת, טל, הנכדה הקטנה, כיום סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה הנמצאת בחודשי הריונה האחרונים. דני היה בן מסור להוריו, אח אהוב על עידית וכרמית אחיותיו. הוא אהב את הטבע, את האדם והאדמה. הרבה לטייל וגם במסגרת הצבא היה נווט מצוין. כאשר היה בקורס חבלנים, היה עליהם לפוצץ סלעים. תוך כדי הפיצוץ התגלו ועפו לכל עבר פקעות של רקפות. בהפסקה דני אסף ומילא את תרמיליו בפקעות אלה. הביא אותם הביתה. שתל מתחת לחלון חדרו, שם הם פרחו. כאשר עזב את הקיבוץ העבירו הוריו את הפקעות ושתלו אותן בין הפסלים מעשה ידיו של זאב. הן פורחות מדי שנה, בעונה. חלק מהפקעות העבירו הוריו בעציץ למראשותי המצבה שלו בקיבוץ. דני אהב את החברים בקיבוץ, זה היה הדדי, והקשה על החלטתו לעזוב. עפרה, משכה העירה, כפשרה החליטו לחיות במושב. במלחמת יום הכיפורים דני עסק בהשלמת ביתו במושב "חצבה", בו היו אמורים לגור, בגינון סביבו, וציפה ליום בו יוכל לחיות יחד עם אשתו ובתו. ברגע ששמע על מלחמה שפרצה, הוא לא חיכה לצו גיוס, עזב את הכל ויצא לדרך, לצריפין. עלה על הטנק עליו פיקד וירד כל הדרך דרומה. הוא עצר בבאר-שבע, נפרד מאשתו עופרה, נשק לטל בתו בת האחד עשר חודש, ויצא למלחמה ממנה לא שב. דני ידע את החרדה של אמו, ניצולת שואה, והקפיד לכתוב הביתה. יום יום, בעיצומם של הקרבות, כשאש סביב, הוא ישב וכתב, להרגיעה. הגלויות שמורות עמם, ואכן באו ברצף. ביום שצלחו את התעלה הוא העלים את הסוד בים הספרות שבתאריך. כך נודע להם, שדני צלח את תעלת סואץ. אחרי הצליחה הם היו מתווכחים, ללא יכולת נסיגה בגב התעלה ולפניהם איסמעיליה. ממטחי הקטיושות נפגעו כמה מחייליו, וסמוך לזחלילית שעלתה באש היו לנו נפגעים רבים. למרות ההפגזה הכבדה דני רץ לעזור, להציל את חייליו. תוך כדי כך הוא נפגע ונהרג. על מעשהו זה זכה בצל"ש. חבריו לנשק ופקודיו של דני, ממשיכים לבקר בבית ההורים, בימי זיכרון, בחגים ובשמחות, וגם בלי סיבה מיוחדת. עד היום, אחרי עשרים ושבע שנה...