"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

שמואל, בן רגינה ויוסף, למד בבית-ספר יסודי בעיר הולדתו במסגרת "עליית הנוער" . בשנת 1949 עלה ארצה ולמד במוסד חינוכי בקיבוץ גל-עד ובמוסד בן-שמן. שמואל גויס לצה"ל בנובמבר 1952 לגדוד מרגמות כבדות. לא השלים את תקופת השירות הסדיר ושוחרר, כיון שרבץ עליו עול פרנסת המשפחה. בתקופת שירותו הצבאי התחבב על חבריו, כפי שהתחבב על הבריות בכל מקום שעבד בו. שנים אחדות אחרי שעלה לארץ, הצטרפו אליו הוריו, אחיו ואחיותיו. כיון שאביו היה עיוור, תמך שמואל בהוריו וסייע להם בכל. בתחילה עסק במלאכות שונות, עד שלמד מסגרות והיה פחח ומסגר מטוסים בתעשייה האווירית, שם עבד כשבע שנים ועשה חיל. כן זכה פעמיים בתעודת "עובד זהיר" מטעם התעשייה האווירית. בתקופת מלחמת ששת הימים היה שוטר. למעשה, כל חייו היה שמואל ראש משפחתו, ובגלל עול הפרנסה הכבד שרבץ עליו, נבצר ממנו ללמוד. בכך התגלו תכונותיו הנעלות: איש עמל ועבודה, שלא נטש ליום אחד את אביו העיוור ואת אמו; היה כאב לאחיו ולאחיותיו הקטנים, פירנסם, עמד לצידם תמיד בעזרה, בהדרכה ובחינוך. כל מחסורה של המשפחה היה עליו. שמואל התגרש, וזמן קצר לפני מלחמת יום-הכיפורים נישא שנית, וכאילו נפתח דף חדש בחייו. כאשר לא התגורר ליד ההורים, הקפיד לכתוב להם בקביעות מכתבים ובהם תיאורים על עבודתו החדשה ועל תקוותו למעט אושר ורגיעה בחייו הסוערים. במלחמת יום הכיפורים שירת בגדוד מרגמות כבדות מתנייעות, שלחם ברמת הגולן. בימים הראשונים של המלחמה, הנחית הגדוד אש על הכוחות הסוריים שפרצו לרמת הגולן. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.73), נפגע שמואל ונהרג בהפצצה של מטוסים סוריים על גדודו והובא למנוחת-עולמים בבית העלמין בנהריה. השאיר אחריו אשה, בן (מנשואים קודמים), הורים, אחים ואחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.