"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בן שמחה ונתן. נולד ביום י' בכסלו תשמ"ח (30.11.1987) באור יהודה. בן הזקונים אח לאלי, ראובן, יפית, מזל, מירב וליאור. למד בעירו, בבית-הספר היסודי "שיבת ציון", ובבית הספר התיכון מקיף "פרקאוף". יקיר, יקירוש בפי אוהביו, מרגע לידתו משך סביבו את כל תשומת הלב, בן הזקונים מלאך תכול העיניים ובעל תלתלי הזהב וחיוך השמור למלאכים. אהבתו הראשונה הייתה עבודת האדמה וטיפוחה ובידי הזהב שהיו לו הותיר למשפחתו גינה ירוקה יפיפייה שנראה שמגע של קסם נגע בה, מגע של ידי מלאך... יקיר היה נער חכם, איש חברה שאהב לצחוק ולעלוז, סביבו תמיד היו חברים רבים שעטפו אותו בחום ואהבה, והיום הם עוטפים את המשפחה. לכל מקום שהגיע הביא עמו אור ושמחה. הוא ניחן ברגישות רבה וכאבי הזולת היו ככאביו והוא ניסה בכל מאודו להקל, לעזור ולהעלות חיוך על פני כולם. יקיר אהב בעלי חיים ובעיקר סוסים, אהב מכוניות ואהב פרחים וצמחייה אך יותר מכל אהב ודאג למשפחתו, להוריו- לאבא ולאמא שאותם אהב והעריך עד עמקי נשמתו. המשפחה החליטה להקים גן לזכרו, גן משחקים בו המתקנים עוצבו במיוחד כך שישרו ולו במקצת את האווירה השופעת חום, אהבה ושמחה שיקיר דאג תמיד שתהיה בכל מקום בו נמצא. יקיר התגייס לצה"ל ב-21.3.2006. הוא הוצב לחיל החימוש ושימש כמכונאי כלי רכב ב' בגדוד גד"ב (תותחים בינוניים). את תפקידו מילא במסירות ובנאמנות והיה אהוד ומקובל על כל סובביו. יקיר נפל בעת שירותו ביום כ"א בטבת תשס"ח (30.12.2007) לאחר שנאבק במחלה קשה ופתאומית. בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד. הותיר הורים, שלושה אחים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. אוהביו של יקיר הקימו לזכרו אתר אינטרנט בכתובת: http://www.yakir-babi.ad-olam.co.il. באתר, דברים רבים שנכתבו לזכרו, שירים ומכתבי פרדה, תמונות מתחנות חייו השונות וקטעי אודיו ווידאו. במלאות שלושים יום לנפילתו, הספידוהו בני המשפחה: "ב-30 בנובמבר 1987, / אלוקים השאיל לנו נסיך במתנה, / מלאך עם עיניים כחולות וחיוך היאה למלאך, / שפתיך האדומות לא חדלו מלחייך / עינייך הכחולות לא אכזבו אף חבר, / והשם שקיבלת, אכן התאים לך יקיר / ולא לאחר.../ כשמך כן אתה, יקר לכולנו ותמיד בנשמה! / יקיר, האור דלק כשנולדת, האיר ומילא את כולם, / יקיר, האור כבה כשהלכת, ועכשיו ריק, חשוך וקר. / לא פסקת מלעזור וכך גם לדאוג, / לחשוב על כולם ולהושיט יד לעזרה, / צחוקך המתגלגל אותנו מילא, / לבך הנדיר המם את כולם, / קיבלנו נסיך השביעי במספר, / ילד שבת שלנו, הקטן מכולם. / ב-30 בדצמבר 2007 זה נגמר! / אלוקים לקח את המלאך חזרה. / כי הוא צריך אותך לידו, כנראה לעזרה. / .../ נסתרות דרכי האל.../ אך מה שנותר זה לב כואב." כתבה האחות מירב: "יקירוש שלנו, הנסיך הקטן, עיניים, שמים, חיוך של מלאך. בדקותיך האחרונות שרת שירי מולדת ואהבת הארץ ואמרת לנו שאתה הכי ציוני שיש. התעקשת להיות לוחם בצבא והלכת כלוחם. אני יודעת שנלחמת עד השנייה האחרונה. יקירוש, המלאך כחול העינים עם יכולת נתינה ללא גבולות וההומור שתמיד היה אתנו ברגעים הקשים וברגעים היפים. אוהבת מאוד מאוד." כתבה החברה מידן: "מכל אותם הנערים שאהבתי בחיי / אותך אהבתי קצת יותר, קצת יותר מדי / ואילו רק אני יכולה למחוק בצער את הכול / אז לא הייתי מספרת כמה הקור בי עוד חודר // דבר אתי מעט, דבר כי כבר כמעט, / הכול אצלי הולך לו ודועך // יש לי עוד מילים יפות לך לומר / חזור מהר אפילו מחר / תשיב לי את טיפת האושר, / שהיה ואינו נשאר // שום דבר אצלי איננו מוכר, / רק זיכרונות מתוקים של עבר / ונגיעות קטנות של אושר שהיו / עוד לפני שנגמר..." שיר נוסף שכתבה החברה מידן: "פלוגת הצער היום בלילה ניצחה את פלוגת השמחה / חיילי הדמעות שלחו צרור שלם של בדידות על חיילי האהבה / חיילי היום ירו חץ של אושר / פלוגת הצער לא נפגעה / חיילי החיוך ספגו רימון של נוסטלגיה / פלוגת הצער היום ניצחה / ומאז כל לילה הם פותחים שולחן בחדר לבי הקטן / לפעמים השמחה שולחת מרגלים, אך לרוב כולם נתפסים // זאת המלחמה שלנו, מלחמת לבנו / מהיום שעזבת, סערת רגשות עוטפת אותנו / מהיום שהלכת, מלחמות בתוכנו שוררות ובדידות עוטפת אותנו / חבר יקר שלנו, שמור עלינו מלמעלה ותן לנו כוח להמשיך / תן לנו אמונה שלמה, כמו שאתה האמנת / תן לפלוגת האושר לכבוש את לבנו, כמו שכבשה את לבך / שלח לנו ברכות משמים / ברכות של מלאכים... / כי זה מה שאתה - מלאך... מלאך שלנו." כתבה אושרית: "... הגעגועים אליך לא נפסקים ונמשכים כל הזמן והזיכרון שלך, של המלאך הטהור והיפה שנלקח בטרם עת, יישאר חרוט בלבי לעד. לא היה ולא יהיה לך תחליף, אף פעם. כי אתה יקיר, כשמך אתה - יקיר לכולם. האדם הכי מדהים ומיוחד שזכיתי להכיר. פשוט מלאך." כתבה גלי: "חודש וחצי עבר מאז שהלכת. הלכת בלי לומר מילה. רק חשבת שתישן ותירגע לכמה ימים, אך אלוהים החליט שזה יהיה לעולמים. אין רגע ביום שבמחשבתי אתה לא עולה, ובעיקר הגעגוע והחיוך המקסים שלך לי ולנו חסר ... אלוהים החליט שהוא צריך אליו מלאך, מלאך שהיה יפה מבפנים אך יפה גם מבחוץ. מלאך שידע לעזור לכל מי שרק פגש. מלאך שהכבוד אצלו לחברים ולמשפחה היה מעלה. מלאך שהלך ואלינו לא ישוב בחזרה. יקיר שלנו אהוב, עבורי היית כמו אח קטן. עזרת, תמכת, אהבת ועודדת ברגעים הכי טובים והכי קשים. אין לי מילים לתאר עד כמה הגעגוע הוא גדול, כמה האהבה אליך היא עצומה וכמה הכאב שאתה לא נמצא הוא כאב שאין לו הגדרה. אני רק מקווה שאלוהים שומר עליך כי אתה ראוי למשמר הטוב ביותר." כתב איציק: "לחלום אותך עם חיוך / נכנס לביתי מברך לשלום / ואני לקראתך קם זחוח / הנה חזרת ממרום // אתי לנצח אתה תישאר / את חיי מחדש מצית / ולא אכפת לי אפילו כאור הנר / ראי בתי זה לא אמת, טעית // קרן של אור חודרת / פוקח עין אחת ושנייה / חוזר למציאות הקודרת / ואליך אמשיך אין קץ בערגה." כתבה סיון: "... ארבעה חודשים חלפו להם מאז שאתה לא כאן, וקשה בלעדיך. נוכחותך הייתה מורגשת בכל מקום, היה קשה לפספס חיוך כובש, ועיניים כחולות מדהימות שלא ראיתי אצל אף אחד, רק אצלך יקיר. למרות הכול, זה נראה כאילו אתה נמצא, שאתה לא באמת איננו. שאתה כאן אתנו עדיין, שבכל מקום אתה נמצא. שמחת חיים כמו שהייתה לך אין להרבה, רק אצל אנשים מיוחדים יש שמחה כזאת ואתה היית מבין האנשים האלה, מיוחד במינו. היית מלאך, ואני בטוחה שעכשיו אתה המלך של המלאכים, מתבוננן מלמעלה ושומר טוב טוב על כל האנשים שחשובים לך. יקיר, 'משכמו ומעלה' - זה מה שניתן לומר עליך. ... תמיד תהיה אצלי בלב." כתבה אורנה: "לעתים זה נדמה כאילו אני מסתכלת מרחוק / ככלות הכול הקשר לא היה עמוק / אך משהו נשבר ביום שזה נגמר / איך אפשר כלל לדבר עליך בלשון עבר / יפה תואר שובר לבבות עם חיוך מצודד / כל העולם לך עוד נועד / כמה יופי ושמחה היו בלבך / שמעתי כי יפה הייתה גם נשמתך / ועכשיו נהנים ממך במרומים המלאכים / עוטפים אותך ברכות ודמעתם בשקט הם מוחים / אולי כי לבם לא שלם כי הנך עדיין צעיר / והעתיד שאמור היה להיות שלך כה מזהיר / אך אתה בהומור המיוחד ששייך רק לך / מחייך להם חיוך, מספר איזו בדיחה / אך בין החיוך כואב אתה את כאב המשפחה / ידעת שבעוזבך לקחת את השמחה..." כתבה האחות מזל: "... לכאורה הכול ממשיך, יקיר. החיים זורמים, אנחנו עובדים, הולכים, חוזרים, כועסים, מחייכים, סולחים... וממשיכים... בעבורנו יקיר לעולם לא יהיה כמו בעבר. מכיוון שעכשיו יקיר, אנו ממשיכים עם משא כבד והכול השתנה ונהיה אחר. הכאב והגעגוע הם חלק מאתנו, יום-יום, שעה-שעה, כל רגע ושנייה. זיכרונות רבים עוטפים אותנו והדמעות והכאב הפכו להיות חלק מאתנו. ואני... אני נזכרת במבטך השובבי עם החיוך הנצחי על פניך, עם צרור של מעשים טובים שהיו חלק משגרת חייך, כמה אהבת לעזור ודאגת בלי סוף ... יקיר, הכאב והגעגועים חזקים מנשוא. ... מתגעגעת ומבקשת מבורא עולם עוד חיבוק קטן..."