הלוחמים עומדים מסביב לטאבון. קולותיהם הרמים מתגלגלים ברחבי המוצב. הם משילים מעליהם את הלחצים שמלווים את הפעילות בגזרה, ומדברים על אירועי היום. עכשיו הם מנערים עצמם משאריות הקמח והשוקולד, ומתחילים בהיערכות למעצר. המעבר חד – ברגע היציאה לפעילות מתחלפים החיוכים בארשת רצינית והלוחמים עולים על כלי הרכב לכיוון הכפר הפלסטיני מראח-רבאח. במהלך הלילה תבצע יחידת פלס”ר “מיתר” שלושה מעצרים במקביל, של בני אותה משפחה, שחשודים בזריקת בקבוקי תבערה. את הכפרים מכירים הלוחמים כמעט בעל פה. לעתים גם את תושביהם. “לפעמים אנחנו עושים מעצר בלילה, וכמה ימים לאחר מכן מזהים איזה ילד שראינו בכפר, בהפס”ד, זורק אבנים”, מספרים הלוחמים במהלך הנסיעה.
הם מגיעים אל ביתו של ראש החמולה. המעצר הזה עשוי להיות המורכב מבין השלושה. בדממה יוצאים מהרכב ומקיפים אותו מכל הכיוונים. רכז השב”כ מדבר עם העצור, שעומד על המדרגות ונדמה כאילו נסוג מעט לאחור. לאחר שיח ארוך בערבית שמתנהל ביניהם, העצור מסכים לשתף פעולה ומובל לסריקה גופנית על גבי הקיר החיצוני של הבית. הלוחמים מלווים את הנעשה בתנועות חדות וברורות, בעודם מאבטחים את הרכז.
גם אם זה לא נראה כך, המעצר המתואר פה נכנס לרשימה ההולכת ומצטמצמת של פעילויות מבצעיות שעוד נותרו ליחידת “מיתר” לבצע. בהחלטה שהתקבלה סביב שולחן הדיונים של פורום מטכ”ל לפני כשלושה שבועות, נחרץ גורלה של היחידה, שהוקמה ב-1981. גם אם כיום היא מבצעת בעיקר תעסוקה מבצעית בגזרת איו”ש – ייעודה המקורי של היחידה הוא לתת מענה לשיירות הטנקים הסוריים, כחלק מלקחי יום הכיפורים. כל אלה בעזרת טיל נגד טנקים המכונה “תמוז”, המכוון באמצעות מערכת ג’י. פי. אס ומצלמה, ומסוגל לפגוע במטרה באופן מדויק. כל כך מדויק עד כי ניתן לכוונו לתוך חלון ספציפי במבנה רב-קומות.
הפלטפורמה המשמשת לשיגור הטיל הוא ה”פרא”, שנחשף לפני כשנה, משגר המוסווה כטנק באמצעות תותח דמה הניצב בקדמתו. “כל שיגור של טיל ‘תמוז’ מגיע לכל הסגל הבכיר במערכת הביטחון: מפקד הפיקוד, הרמטכ”ל, שר הביטחון. אם הוא החטיא – כולם יודעים”, מסביר סגן מפקד הפלס”ר, סגן חוסיין. “לא מבזבזים טיל ‘תמוז’ על משהו שלא ‘שווה’ את זה. בכל טיל שנורה אנחנו חושבים על חצי מיליון השקלים שהוא שווה, ומבינים שזה על הכתפיים שלנו”.
“פלוגת הבית של עציון”
החורף במוצב הרודיון בגזרת החטיבה המרחבית עציון מגיע מוקדם יותר. בעוד בשאר הארץ מתלוננים על האיחור באותותיה של העונה הקרה, במוצב הכפור כבר חודר אל העצמות. על פסגת ההר הזה, בה נמצאים לוחמי היחידה מזה כחודשיים, הקים המלך הורדוס במו ידיו מבצר. המבנה שימש אותו לשליטה על הדרך לירושלים בתקופת בית שני, ובסופו של דבר בו הוא גם סיים את חייו ונקבר. למרגלות האתר ההיסטורי הזה נמצאת כעת היחידה, שמבצעת בימים אלו את התעסוקה המבצעית האחרונה של לוחמיה.
את שער הכניסה למוצב מעטרים בשנתיים האחרונות, כמעט דרך קבע, דגלי היחידה. “כל פעם מחדש מחזירים אותנו לפה. המח”ט של הגזרה אוהב אותנו ומעריך את העבודה שלנו. כשעברנו לקו חדש, בגזרת מכבים, אחרי חודש הקפיצו אותנו חזרה לפה”, אומר סמ”ר איתי, לוחם בפלס”ר. “כשאנחנו מגיעים לכאן הגזרה הופכת שוב לשקטה יחסית. כשהיינו כאן לא היו כמעט אירועים פח”עיים בגזרה. אנחנו לא סתם אומרים שזה הבית שלנו”. סמ”ר אגם, הקשר הפלוגתי, מחזק את דבריו. “אנחנו מגיעים לכאן והרבש”צים (רכזי ביטחון שוטף צבאיים – ע”ט) אומרים ‘ברוכים השבים, פלוגת הבית!’ יש לנו כבר היכרות אישית עם התושבים פה”.
במהלך גל הטרור נאלצו הלוחמים להתמודד עם גזרה שהוצתה במהירות. “בתרגיל חטיבתי שהיה בגזרה תרגלנו אירוע חדירה ליישוב נוקדים”, מספר סמ”ר אורי, רס”פ הפלס”ר. “פתאום מתקשר הרבש”ץ ומדווח על אירוע חדירה אמיתי ביישוב תקוע. הקפצנו את כל הפלוגה, מי שלא היה לו איך לנסוע פשוט עלה על ציוד והתחיל לרוץ. ביער סמוך ליישוב עצרו שני אנשים עם סכינים ושלטים של חמאס. בתחקור שב”כ הם אמרו שהם תכננו לעשות פיגוע ועצרו אותם. שבוע אחרי שעזבנו את הגזרה – היה בדיוק שם פיגוע”.
אלה תולדות
יחידת “מיתר” שינתה את פניה במהלך השנים והחליפה אין-ספור ייעודים והכשרות. בעוד ייעודה המקורי היה מתן מענה נגד שיירות הדיוויזיות הסוריות, צורכי המציאות הובילו אותה לאופן בו היא מתנהלת כיום. “כשהבינו ש’אין עוד מלחמות של טנקים’, שאלו מה נעשה עם היחידה הזו?” אומר סגן חוסיין. “אז עשו הכשרה ייעודית לנושא והחליטו להשתמש בה כדי לתקוף בעזה.
“ביום של הכניסה הקרקעית של ‘צוק איתן’, מפקד הפלס”ר הגיע ואמר ‘עכשיו יורדים לעזה’. לא נקראנו לשם, זו הייתה בעיקר חתירה של המפקדים. הגענו לשם ופתחנו עמדות לטובת גולני. הצוות שלי היה בכפר עזה, ובאחד הימים ראינו נצנוצים מחלון של בית-חולים באזור שג’עייה. אחר כך באמת זיהינו ירי מאותו מקום, נשארנו בתצפית ודיווחנו. בגלל הרגישות של המקרה זה הגיע עד לדרגים הבכירים ביותר. ירדה הנחיה לוודא את כל הנתונים בצורה מדויקת: באיזו שעה ראינו את הירי, מאיפה בדיוק הוא נעשה. רק אחרי כל אלה קיבלנו אישור, וירינו”. במהלך המבצע נורו בגזרת עזה 141 טילי “תמוז” עם 84 אחוזי פגיעה.
גם במבצע “שמש חורפית”, לפני כשנתיים, לגדוד הייתה תרומה מבצעית רבה. “תצפתנו 48 שעות על הגבול ו-48 שעות במנוחה כשצוות אחר מגיע ומחליף”, מתאר סמ”ר אורי. “להיות בעמדה, להסתכל בתוך משקפת ולקוות שיצוץ משהו, מכניס את כולם לטירוף. כולם חדים. זאת הייתה הרגשה מאוד חזקה”.
השילוב בין יכולות החי”ר ליכולות התותחנים, הפך את הגדוד למעין הכלאה שאין כמוה בצה”ל. השינויים שעברו וההכשרות השונות שעשתה היחידה, הרחיבו את מנעד המשימות של לוחמיה בצורה יוצאת דופן. “הדבר הכי מיוחד פה זה שאנחנו יודעים לעשות הכול בבת אחת”, אומר סגן יוני, קצין האג”ם של היחידה. “אנחנו יחידה קטנה, אבל זה לא מונע מאיתנו לעשות פעילות מבצעית באיו”ש כמו חי”ר או לתפוס קו בצפון כמו תותחנים. אנחנו עושים הכול במקביל, כל הזמן”.
רות, סוף
העננה המבשרת על סגירת הגדוד מעיבה על הלוחמים תקופה ארוכה, עוד טרם התקבלה ההחלטה הסופית על סגירתו. “כבר בהכשרה שלנו, מחזור מרץ 16′, הורגש הערפל לגבי עתיד הגדוד”, משתף רב”ט בני, לוחם בפלס”ר. “למחזור שהגיע אחרינו כבר אמרו שאין גיוס ליחידה. התחושה של להיכנס למקום שלא הולך לשום-מקום הייתה קשה נפשית”.
בתום התעסוקה המבצעית, ייצאו הלוחמים לחופשת “רגילה” ולנופש מבצעי, ולאחר אימון קצר בצפון תתפרק היחידה. הפלס”ר עתיד להשתלב כפלוגה נפרדת באגד 282. בימים האחרונים מחלחלת בקרב לוחמי הגדוד ההבנה שהם בין האחרונים שזוכים לשרת ב”מיתר”. “זה מגניב להיות חלק מיחידה שפעם הייתה”, משתף סמ”ר אביב, סמל מחלקה בפלס”ר. “אוכל לדבר על זה בעתיד ולהגיד ‘אני הייתי ביחידת ‘מיתר’, אתם לא תכירו כי היא נסגרה”.
אחרי סגירת הגדוד, תמשיך הפלוגה לשמור על ייעודה כפלס”ר ותכווין את כל סוגי האש: תותחנים, שריון ומסק”רים. “המעבר הזה ייצור פלוגה שלא קיימת בשום מקום אחר בצה”ל”, מתאר מפקד הפלס”ר, סרן יריב. “באחד התרגילים האחרונים שהשתתפנו בהם, המאו”ג הגיע לדבר איתנו ולהסביר כמה הפלוגה חשובה לו. זה רק מראה עד כמה ליחידה קטנה יש משמעות גדולה. מצד אחד אנחנו נכנסים לדפי ההיסטוריה, ומצד שני פותחים פה דף חדש”.
גם מפקד היחידה, סא”ל שגיא, מצטרף לתחושות. “האנשים ביחידה הזו הם מכרה זהב. יחידת ‘מיתר’ זה בית-הספר הכי טוב של חיל התותחנים, ובית הגידול למפקדים הכי איכותי שיצא לי לראות בחיל”, הוא פוסק. “אני יכול לוותר על הגינונים של מג”ד, על ההצדעות, לשבת יחד בחדר אוכל ולקיים התנהלות פתוחה פשוט כי אפשר, לא צריך את המרחק. יש פה אנשים בוגרים, ולא תמיד זה עובד ככה. יש לי זכות גדולה להיות המפקד האחרון של היחידה. מי שעומד לקלוט את הפלוגות שלה מקבל אוצר לידיים”.
 
כתבה זו פורסמה לראשונה בעיתון “במחנה”. כתבה וצילמה: ענבר טויזר.