מעשה ב-26 ביוני 1970, 

היום השלישי ברצף של אירועים חמים ואלימים,

שזכו לכינוי ההיסטורי “מלחמת שלושת הימים”.

זהו היום שבו נערכה פשיטה משוריינת לסוריה,

אשר הייתה כרוכה בשרשרת של מהלכים צבאיים,

שגרמו לעשרות הרוגים בצבא הסורי (נלקחו גם 38 שבויים)

והסבו לו נזקים שלכל הדעות ניתן להגדירם כנוראיים.

זאת, על ידי כיבוש של 5 מוצבים, 

והריסה בתוכם של 49 בונקרים ו-16 מבנים ומתקנים צבאיים,

וכמו כן הפלת 4 מטוסי “מיג” ופגיעה ב36 טנקים,

כאשר 26 מהם נשרפו כליל.

אין ספק שעבור הצבא הסורי היה זה יום שחור בעליל.

 

נהרס ונלקח כשלל ציוד בעל ערך רב

ותקצר היריעה לפרט את המצבורים,

אך אין גם צורך לדוש, יתר על המידה, במאורעות הידועים,

אשר שייכים להיסטוריה והיטב על דפיה מתוארים.

אי-לכך, אין בדעתי להתחרות בהיסטוריונים 

ואסתפק ברשמיי האישיים הצנועים.

 

עם זאת, כלל אחד לא נשבר ונשמר גם עתה:

אין ניצחונות ללא נפגעים.

גם לנו היו באותו היום 10 הרוגים ו-28 לפצועים,

אשר מתווספים להרוג אחד ו-27 פצועים ביומיים הקודמים.

אך בל נקדים את המאוחר,

כי מן הראוי תחילה לתאר את השתלשלות האירועים,

שקדמה לקרבות הדמים.

 

זה התחיל באמצע יוני 1970 בשגרת האמונים,

כאשר סופחתי בשרות המילואים כחובש קרבי לגדוד התותחנים.

מדובר בגדוד המילואים 833 של המרגמות המתנועעות 120,

אשר היה שייך לחטיבת “גולני”- יחידה סדירה איכותית

שבה שירתי בתור “מילואימניק” בפלוגת הרפואה החטיבתית.

 

הזמנים אומנם לא היו שקטים,

אך לא גויסנו בשל אירועים חריגים ומהותיים,

אלא נשלחנו מהצפון לערבות הנגב לאימונים שגרתיים.

תחילה הכול התנהל על מי מנוחות

ולאחר השבוע הראשון אף יצאנו לחופשת השבת,

אך ב-24.6.1970 בערב האווירה בצפון פתאום התחממה,

והכול השתנה בבת אחת.

 

בשל כך, הוחלט ב-25.6.1970 בבוקר להקפיצנו לאזור הצפון ללא שהיות

ועשינו את הדרך מקריית גת לרמת הגולן בכבישי הארץ על שרשראות.

כל 60 ק”מ, דומני, עצרנו לשם גירוז וטיפולים שגרתיים וגשמיים,

ובשעות ערב הגענו לדרום הרמה בסביבות רמת מגשימים.

 

אולם, בינתיים שככו באזור הקרבות,

ונוצר הרושם שלא צפויות התפתחויות חשובות.

אומנם, מהר מאוד נתבשרנו שלא כך הם פני הדברים

ולמחרת מתוכננת פשיטה משוריינת לשטח סוריה על מספר מוצבים שוררים,

שזכתה לכינוי קיתון 10 בתולדות האירועים הצבאיים השרירים.

אנו היינו אמורים להתפרס בעמדה שלא נעשה בה שימוש מבצעי בעבר

לכן הייתה הערכת המצב שהיא לא מטווחת,

ובשל כך לא צפויים לנו שום סיבוכים בפעילות המתוכננת למחר.

 

למחרת הכול התחיל ב-09:30 מהפצצה אווירית כבדה,

שהשלימה אותה מדי פעם הפגזה ארטילרית מכבידה.

בחיפויה הפקיעו גדודי השריון, בסיוע כוחות הנדסה, את הקו הביצורים הסורי הקדמי 

והתמקמו בשטחה של סוריה במצב הכן לקראת המשך הזינוק הנחשוני.

הפעולה האווירית נמשכה בגלים עד השעה 12:30 

ומיד לאחר מכן קיבלנו פקודה להיכנס לפעולה,

אך בקושי הספקנו לירות כשני פגזים וחטפנו אש נ”ס צפופה ויעילה.

                                                                                            

התחיל גיהינום מהסרטים, 

אשר הסתיים בהרוג אחד (סרן עודד שלידור) וכ-15 פצועים,

וברור שרק בנס גדול לא היו הרבה יותר נפגעים.

כאן המקום לציין את הרופא הגדודי סגן ד”ר עקיבא רודיק,

שתחת הפגזה טיפל בנפגעי הרסיסים הסובלים

ובשלב מאוחר יותר, זכה לעיטור המופת על פי כל הקריטריונים המקובלים.

 

לאחר שהתחוור שבמצבנו הנוכחי לא נוכל להגיב בצורה יעילה,

והישארות נוספת בשטח טומנת בחובה קורבנות לצידה,

ועלולה להיהפך לטרגדיה גדולה – 

קבלנו פקודה לדלג ללא דיחוי לרמת מגשימים הקרובה.

זאת, על מנת להתרחק מהאזור המופגז 

וגם לטפל בנפגעים בצורה נאותה ושלווה.

 

בשעת הפגזה תפסנו מחסה בשטח המופגז בין הסלעים.

ראיתי התפוצצויות רבות אולם לא יצא לי לראות נפגעים,

ולאחר שקבלנו את פקודת התזוזה מיד קפצנו אל הכלים. 

תחילה לזחל”ד שלנו קפצו חמישה חיילים,

אך הנהג ועוד אחד החובשים עדיין נותרו בין הסלעים.

לכן, מפקד הצוות סמל שאול ישראל החליט לרדת מהזחל”ד,

כדי לברר מה קרה לאנשי הצוות החסרים.

 

הנהג ישב לו ללא תזוזה במחסה בין הסלעים, 

אך שאול ישראל ללא קושי הצליח להביאו.

זאת, לאחר שנגע בזרועו וקרא לו לצאת ממחבואו.

אולם, החייל השני, חובש ששמו שנדור – 

חבר ליחידה מאז מלחמת ששת הימים, 

ביקש לפעול על פי הבנתו

והביע את רצונו שנצא בלעדיו לדרכנו

והוא יקפוץ לזחל”ד לאחר התנעתו ותזוזתו.

 

אני עצמי קפצתי לכלי בין חמשת הראשונים

ומיד נאלצתי לטפל באחד החיילים  

שלקה בהלם קרב וצרח צרחות אימים כאילו נעצו בו קלשונים.

למרות שהייתי עסוק בטיפול בנפגע,

הספקתי לפני התזוזה לספור את הנמצאים

וכשספרתי שבעה-ניתקתי קשר עין עם הסביבה  

והתרכזתי  בענייניי הרפואיים. 

 

חבשתי, תוך כדי נסיעה, את גבו של מפקד הצוות שנפצע

לאחר שהבחנתי בסימני הדם על החולצה. 

עם זאת, הזחל”ד עם החיילים המשיך בינתיים בדרכו 

ורק כאשר הגענו לרמת מגשימים התבררה לי הטעות האיומה: 

נעדר החובש שנדור, חברי מ-“גולני”, ולא ידעתי על גורלו מאומה.

 

בדיעבד התברר לי שהוא נפצע מרסיס הפגז, 

כאשר ניסה לקפוץ לזחל”ד בנסיעתו.

כמו-כן, נשאר בשטח המופגז

וזאת גם לאחר פציעתו, 

זחל בכוחות עצמו עד הכביש ומשם נאסף ע”י  אחד הכלים  המדלגים 

ובהמשך הובא לקיבוץ רמת מגשימים לתחנת איסוף הנפגעים.

שם פגשתי אותו יותר מאוחר וממנו נודע לי סיפורו המצמרר 

שמתאר את חוסר מזלו ומה עלה בגורלו שהתאכזר.

 

התחלתי לחשוב מה קרה, 

והגעת למסקנה שמה שבלבל אותי בספירה

הוא העובדה שהצטרף אלינו חייל מצוות אחר,

אשר ישב עם הגב אלי ולכן טעיתי בזהותו, 

כאשר חשבתי אותו לשנדור שקפץ לזחל”ד לאחר תזוזתו.

 

ידוע לי שקפצתי קדימה, אך הבה נחזור לרצף האירועים: 

אנו המשכנו להתרחק מהשטח המופגז ששררו בו תנאים-לא-תנאים 

ולאחר זמן קצר הגענו למרפאה ברמת המגשימים,

שם התייצבו הפצועים מכל הגדוד וגם החובשים 

שיכלו, בצורה המתקבלת על הדעת,להתמסר לטיפול בנפגעים. 

 

עוד לפניכן הרחנו עשן מאחורי דופן הזחל”ד,

שאיש מאתנו לא ישר זיהה את מקורו 

אם כי לא ניתן היה, בשום פנים ואופן, להתעלם מריחו.

לבסוף, התברר שמדובר בשק החפצים שלי

שהיה קשור מחוץ לדופן ונשרף כתוצאה 

מחדירת רסיסי פגז הזרחן לתוכו.

מיד שחררתי אותו ממקום אחיזתו והשלכתי החוצה 

ובכך תמה הפרשיה, 

כי התברר שהזחל”ד עצמו כלל לא נפגע בהפגזה 

ושמר הן על תפקודו הארטילרי והן על כושר הנסיעה. 

 

במרפאה פגשתי את אריה אנגור, חובש קרבי, ידידי ממלחמת ששת הימים 

ולעתיד לבוא מלחמת יום הכיפורים, שכבר הספיק להראות  ביצועים.

הוא הגיע לשם לפניי ותרם חלק נכבד ביותר בחבישת הפצועים. 

אחרי סיום החבישות גילה שאף הוא  נפצע בגבו, 

פונה לבית-החולים, אך כעבור יומיים הוא שב למפקדה הגדודית (אשר בנפאח), 

בהיותו נהוג ברכבו.

פגשתי גם את סגן ד”ר עקיבא רודיק ואת רס”ל יצחק פטאי (גם הוא חבר לנשק) 

שכהרגלם ושלא במפתיע הפגינו כישורים רפואיים מעולים.

ברם, לבסוף סיימנו את כל הטיפולים

ולאחר פינוי הנפגעים מהשטח שבנו לפעילות המבצעית ואיישנו את הכלים.

 

החוויות שחווינו השאירו בנו תחושות קשות, 

אך בגזרות אחרות דווקא הושגו הצלחות מרשימות, כפי שהתברר מהחדשות, 

ולכן עם כל עוגמת הנפש שגדודנו נחל, 

מדובר במעידה מקומית שאינה משליכה על הכלל.

 

אין ספק שחשנו תחושת הקלה רבה ורמה, 

אך בשלב זה, המלחמה עבורנו טרם נסתיימה.

ארגנו אותנו מחדש ולקחו לעמדה חלופית 

ואף סיפקו לנו תחמושת כדי שננסה את מזלנו שנית.

 

שוב נשמעו מספר התפוצצויות בסביבה, 

אך הפעם האש הייתה לא מדויקת, דלילה וגם לא כל כך קרובה.

כנראה, שהיה מדובר בניסיונות גישוש, 

כי הסורים שיערו לעצמם שאנו נמצאים בזירה,

אך לא יכלו לדעת בוודאות איפה אנחנו

לפני שאש כלשהי מצידנו הומטרה.

עם זאת, היה ברור לכל שאם נירה ולו רק פגז אחד,

אזי יאכנו אותנו בו במקום ויציפו באש נגד הסוללות לאלתר ומיד.

 

אך גם ההתפוצצויות האלו גרמו למתח נוסף 

ואחד החיילים מהצוות שלנו התמוטט במפתיע בשל הלם הקרב שחטף. 

לכן, נשארנו בזחל”ד אך ורק 4 אנשים, 

כאשר אחד מהם נתקף בכאבי בטן עוויתיים וחייל נוסף,שטיפלתי בו קודם, 

טרם התאושש לגמרי מהלם הקרב וסבל מכאבי ראש קשים.

 

בהמשך אחת הסוללות של הגדוד, 

שיצאה ללא פגע מהאירועים הקודמים,

נלקחה לפעילות מבצעית שלא נתממשה

ולכן לא היו נפגעים נוספים.

הסוללה שלנו ,סוללה ג’, נפגעה הכי קשה

ולכן הייתה זקוקה לארגון מחדש,

אך בינתיים הפשיטה השיגה את כל יעדיה,

הכוח המשוריין התחיל ב16.30 לסגת (תוך כדי לחימה) מהשטח הסורי

ושום סיוע מאתנו יותר לא נדרש.

 

עם זאת, חייבים לציין שהקרבות אומנם תמו,

אך האירועים טרם נשלמו. 

היו חייבים לפנות מהגבול את כוחות הסיוע 

ולדאוג שהסורים בנו לא יזנבו. 

הדבר הינו קשה מאוד לביצוע לעיני האויב ועוד במיוחד לאור היום. 

לכן, הוחלט להמתין לחשיכה שבחסותה, בצירוף המזל, 

נוכל להגיע למחוז חפצנו בשלום.

 

פנינו היו מועדות לאזור מפקדת נפאח לאורך הגבול עד אזור קונטרה

ומשם מערבה בכביש 91,

אך, עד קונטרה היינו אמורים להגיע במקביל לכביש 98 בדרכים לא דרכים

ולעיני זרקורי האויב ופצצות התאורה מכל עבר וצד.

נתקבלה פקודה להגיף את פתחי החלונות הקדמיים

ע”י לוחות השריון המיועדים לשמש כהגנה.

כתוצאה מכך הנהג אומנם היה מוגן מקליעים,

 אך לא ראה את הדרך כליל והיה זקוק להכוונה.

אי-לכך, איש צוות הזחל”ד היה חייב לעמוד זקוף ליד הנהג ולכוונו בלית ברירה,

בהתעלמו מכדורים, אשר התעופפו באוויר

והוו סכנה לא מבוטלת, אם כי למזלנו לא מאוד חמורה.

מייד מיניתי את עצמי לתפקיד וזאת מסיבה מאוד פשוטה ונעלה,

כי הייתי החייל הכשיר היחיד בתוך כלי מכיוון

שנתמזל מזלי לא להיפגע בפעולה.

 

המסלול היה לא קל ועצירות בדרך היו רבות, ממושכות ומלווות בשעות קשות.

זאת, במיוחד בשל פצצות התאורה הסוריות שבאמצעותן ניסו לאכן אותנו נואשות.

תודה לאל לא גילו אותנו, ובשלב הזה לא ספגנו אבידות נוספות,

למרות פצצות התאורה מאוד תכופות וצפופות.

לא הרחק מקונטרה פנינו מערבה וכעבור זמן מה קבלנו רשות לחשוף את החלונות. 

מהרגע הזה החיים נהיו יותר קלים ותודה לאל לא נותר מקום לתלונות.

 

לאחר הגעתנו לנאפח ב-27.6.1970, ציפתה לנו מנוחת שבת

ואז נתבשרנו בחדשות שבפשיטה המשוריינת עצמה היה הרוג אחד ופצוע אחד, 

משמע ש-9 הרוגים ו-27 פצועים היו בקרב כוחות הסיוע

ולא במגע ישיר עם האויב אלא מאש ארטילרית בלבד.

 

גם מטוס קרב  מדגם מיראז’ 3 הופל ובועז איתן טייסו

נפל בשבי, כאשר התרסק לעמדת הנ”מ שלרוע מזלו הפילה אותו. 

לאחר 3 שנים בשבי הסורי הושב ארצה במסגרת חילופי השבויים

וחזר לחיים הרגילים.

המשיך לטוס, אך גם הלך ללמוד, סיים דוקטורט בפיסיקה,

בילה 11 שנה בעמק הסיליקון בארה”ב

והפך בארץ לאחד מאנשי העסקים המובילים.

בנוסף לכך נפגעו 3 טנקים, אשר נגררו חזרה לשטח ישראל

שם תוקנו והוחזרו לשירות המבצעי ועל כך השבח לאל.

 

למחרת ב-28.6.1970 הגדוד שב לו לשגרת האמונים הרגילה.

פגשתי גם את אריה אנגור שהגיע מביתו לאחר חופשה קצרה

לאחר שהתברר שמדובר בפציעה קלה. 

הוא אמר לי שהוא משתחרר ובא להזדכות על ציודו

וגם מודה לאל על מזלו הטוב שעמד לצדו. 

שאל מה הולך אצלי ועניתי לו

שיש מחשבה לשחרר את כל החובשים המסופחים והעניין נדון.

עם זאת, טרם נתקבלה החלטה כלשהי בנידון. 

הוא אמר: “אין-דבר, אני עם רכב ואמתין לך במקום

עד שתדע לבטח האם אתה משתחרר עוד היום”.

לבסוף, הוחלט, לאחר דיונים ממושכים,

לשחרר הביתה את כל החובשים המסופחים. 

 

נסעתי הביתה עם אריה אנגור, והצטרף אלינו אברהם רוזנר, 

חבר לנשק ממלחמת ששת הימים, 

שלימים יוצב לגדוד המרגמות 120 הנוכחי כחובש קבוע,

ויעבור אתו את מלחמת יום הכיפורים.

בדרך הביתה אריה עבר דרך בית-העלמין בצור שלום ועשה חניה לידו,

כדי לפקוד את קברו של אביו, שבטרם עת הלך לעולמו והשאיר חלל פעור בלכתו.

אמר מה שאמר על קברו והסיע איש – איש מאתנו לביתו.

כאמור, באותו היום הגעתי הביתה ולמחרת לענייניי השוטפים ברפא”ל

העולם המשיך לנהוג כמנהגו וגם על כך השבח לאל.

 

עם זאת, עד עצם היום הזה, אני חש ספוק לא מבוטל,

מעצם העובדה שהתמזל מזלי,

ושהצלחתי במבצע משותף עם הנהג המופלא, יעקב כהן, 

להחזיר בשלום זחל”ד עם מרגמה 120

מבלי שאירע דבר ל-4 אנשי הצוות בתוך הכלי.

 

אולם, זמן רב לאחר סיום האירועים התייסרתי מאוד מהעובדה

שלא אני הוא זה שהוציא את שנדור משדה הקטל ולא לי מגיעה התודה.

אולם, תודה לאל שהוא החלים יחסית ואף חזר לאיתנו

ובהמשך שרדנו ללא פגע את מלחמת יום הכיפורים

וכל אחד משנינו שב לביתו ולגפנו. 

 

כללית, עבורי לאחר מבצע קיתון 10 לא תמו המלחמות.

העתיד עוד היה לפני ובין השאר כלל את מלחמת יום הכיפורים (1973), 

מבצע ליטאני (1978) ומלחמת לבנון הראשונה (1982) כדוגמאות מדגימות.

 

רק בינואר 1991 השתחררתי מצה”ל, אך לא הגעתי למנוחה ולנחלה ולו קטנה,

כי מייד לאחר שחרורי פרצה מלחמת המפרץ הראשונה,

ולראשונה בתולדות מדינת ישראל כל הארץ כולה הפכה לחזית

שכללה את כל אזרחי המדינה.

במלחמות שקדמו לה החיילים היו מתקשרים הביתה,

כדי לבשר ששלומם טוב ושהכול בסדר אצלם,

אך במלחמה הזו הם עשו כן,

כדי לברר מה שלום המשפחה ולוודא שבתיהם עדיין עומדים על תילם.

 

לסיכום, המשכתי ועדיין הריני ממשיך להיות אזרח נאמן למדינה,

אשר, עד הפרישה לגמלאות מרפא”ל,

עשה גם משהו למען שלומה וביטחונה.

כעת לדאבוני נוטרלתי מעשיה הביטחונית החשובה

ועושה כמיטב יכולתי לנשמתי הסקרנית והרחבה

שתמיד ובכל מצב מוכנה לתרום לעם ולסביבה.

כמו כן, הנני ממשיך להיות קשוב לכל בעיותיה של מולדתנו הקטנה אך האיתנה,

כי עתידה חשוב לי מאוד ואין בלתה שום תקווה ולו קטנטנה.

 

***

מערכת “תמיד תותחן” מזמינה אתכם – ותיקי החיל, אנשי מילואים, קצינים וחיילים בסדיר – לשלוח אלינו מאמרים, ידיעות, שירים ועוד, אותם אתם מעוניינים לראות מפורסמים באתר.