אלוף (מיל’) יעקב לפידות ואלוף (מיל’) יעקב אבן מהווים דוגמא ומופת לסגולת הצניעות, לה כל מנהיג ראוי נדרש. את סיפורי הגבורה שלהם במלחמת יום הכיפורים רבים לא מכירים.
יעקב לפידות פיקד במלחמת יום הכיפורים על “כוח לפידות”, אשר לאחר מכן הפך לגדוד 196. הגדוד ניהל כ-14 קרבות במהלך המלחמה, צלח שני את התעלה על גבי דוברות, לחם לפתיחת ההערכות המצרית באזור “צח-אורי” ואפשר בכך את המשך הצליחה ואת תנועת אוגדה 162 דרומה לכיתור ארמיה 3. הכוח השמיד במהלך הקרבות כ-65 כלי רק”מ מצריים, ברובם טנקים. כמו כן, הכוח השמיד מסוק מצקי ומטוס מיג מצרי. לגדוד היו שמונה הרוגים ושבעה פצועים. מפקד הגדוד, לפידות, שמר על קור רוח ופיקד על לוחמיו לבצע תרגולות מקצועיות, כמו תפיסת עמדות נמוכות והחלפת עמדות, לאורך כל הלחימה, במגמה לבצע את המשימה תוך מזעור נפגעים.
סיפורו של הגדוד החל כאשר הוטל על לפידות להקים כוח מאולתר, ברפידים, שמנה 14 טנקים. לקראת הצליחה מנה הגדוד 21 טנקים ופלוגת חרמ”ש. הכוח נע במהלך המלחמה כ-300 ק”מ על שרשראות, לחם באזור הביצות של בלוזה, שם חילץ בין השאר צוות של סיירת מטכ”ל, ולאחר מכן כוח חרמ”ש שהסתבך. הגדוד, כמו כן, לחם בבלימה מול גלי התקפות מצריות, באזור “הברגה”, ולאחר מכן בהרחבת ראש הגשר.
הכוח שהוקם מאוסף של צוותים, ללא דרגים וללא סיוע, בנה עצמו במהלך הלחימה והפך לגדוד משובח. אחד מחייל הגדוד, עמו שוחחתי, אמר כי כאשר היה המצב היה קשה והאויב ירה בנו בכלי ארטילריה, מטוסים, טילי נ”ט ונשק קל, לאורך כל המלחמה, קולו של המג”ד – לפידות, בקשר, הרגיע אותו וחיזק אותו. יעקב לפידות גילה אומץ לב אישי רב, מול אויב שיורה בו גם בטווחי נשק קל.
לפידות תחקר את המלחמה ופרסם דף שמסכם את התחקיר ואת לקחי המלחמה של הגדוד. בדף ניתן היה למצוא לקחים אמיצים וביקורת עצמית, תוך צניעות ראויה.
יעקב אבן פיקד במלחמה על ראש הגשר, אשר הביא לניצחון במלחמה. הוא נבחר על ידי אריאל שרון לשרת כסגן מפקד אוגדה 143. במלחמה מינה אותו אריאל שרון לפקד על מתחם צליחת תעלת סואץ. כבר ב-8 באוקטובר היה ברור לאריק ולאבן כי תהיה צליחה. אי לכך, התעקש אבן להישאר באזור ששלט על מתחם הצליחה הצפוי, קרי, אזור “חמדיה-כישוף”. 
אבן פיקד, מתוך צריח טנק, על קרב הבלימה באזור זה, חרף פקודה שקיבל לנוע דרומה למשימה אחרת, זאת לאחר ששכנע את אריאל שרון לאשר זאת. ב-14 באוקטובר ניתנה פקודה לצליחת התעלה, אז נכנס יעקב אבן לשלב ההכנות הלוגיסטיות המכריע, שכלל את השלמת בניית בסיס ראש הגשר ואת הבאת אמצעי הצליחה, הדוברות והגשרים, אל המים. בליל המחרת, העביר אבן את חטיבה 55, בסירות גומי, למערב התעלה, ובהמשך גם את גדודו של גיורא לב.
בצהריים המאוחרות של ה-17 לאוקטובר, זיהו המצרים את מאמצי הצליחה והחלו בהפגזה ארטילרית, מהחזקות שידענו מעולם. יעקב אבן היה צריך להחליט באם להמשיך ולהעביר את אוגדה 162. 
במוצב הפיקוד ה”דבלה” הורגש היסוס, ודנו באפשרות להחזיר הכוחות שצלחנו והפסקת הצליחה. זה היה רגעו הגדול של יעקב אבן במלחמה, הוא החליט וקבע שממשיכים בצליחה! אנו הרי יודעים כי אם המפקד בשטח אומר שהוא ממשיך, הפיקוד יפלוט אנחת רווחה ויאשר. 
אוגדה 162 צלחה באותו לילה. בימים העוקבים הוקם גשר הגלילים, שאפשר לחטיבה 14 לצלוח, במקביל לאוגדה 252, ושתיהן הרחיבו את ראש הגשר. בהמשך הוקם גשר שלישי, ומלחמת יום הכיפורים הוכרעה.
יעקב אבן פיקד על הצליחה, תחת “אש תופת” אמיתית ומתמשכת. שלושת מפקדי ההנדסה שהיו תחת פיקודו, דה-לאון, אהרון טנא ויהודה חודידה, נהרגו בקרב. יעקב אבן הוביל רגלית כל טנק לעבר ה”תמסחים”, ולאחר מכך לעבר הגשרים שפקד על בנייתם. כאשר גשר הדוברות נפגע וניתק, הוא פיקד אישית על גישורו באמצעות טנק גישור, באלתור מבריק. הוא גילה אומץ לב אישי רב, נוכח אויב שירה בו מקרוב.
אבן כתב ספר לקחים על המלחמה שעוסק בניהול המערכה, ונלמד בצה”ל.
מי שמע על אבן ולפידות, ב”פסטיבל מלחמת יום הכיפורים”? לא הרבה. את פרטי סיפורם של המנהיגים האלה שמעתי מחברים, ולא מהאנשים עצמם. הם צנועים, כיאה למנהיגים אמיתיים. 
מדוע צניעות היא ערך כה חשוב עבור מנהיג? כי השחצנות וההתפארות הן תכונות הנוגדות את רוח התחקיר הצה”לי, שאמור להסתייע בצניעות, על מנת לחשוף את הכשלים. רק באמצעות תחקור ניתן לבנות צבא ראוי, המפיק לקחים ומתחזק עקב כך. אין ביצוע מושלם, כפי שאין אדם מושלם.
יוהרה גורמת לפקודים לחשוב שהמפקד אומר שהם מושלמים, ואין מה לתקן, ומאחר והם יודעים שלא כך הדבר, הם מאבדים אמון בו. הורים של לוחמים, בפגשם יוהרה, ישאלו עצמם האם המפקד של הבנים דואג להם, או לתדמיתו בעיני התקשורת. אי לכך, יוהרה והתפארות היא מרשם לאובדן אמון כללי בעת מבחן.
מלחמת יום הכיפורים הייתה ספוגה בחטא היוהרה. המלחמה הוכרעה על ידי הלוחמים הזוטרים, ברמת השדה, ועל ידי מפקדים מהסוג של יעקב לפידות ויעקב אבן.
לבסוף אני פונה לאחי התותחנים, שעושים עבודה ראויה במלחמה, בבקשה לזכור כי בין התותחים שלנו לבין האויב נלחמים, על פי רוב, לוחמים ש”רואים לאויב את הלבן בעיניים”, שם נדרש אומץ לב מיוחד. לכן, בואו ונצניע לכת.