בתחילת שנת 2013 הזדמנתי, לרגלי עבודתי,למחנה צריפין. כשהסתימה הפגישה החלטתי לעשות סיור נוסטלגי ברחבי המחנה כדי לראות מה נותר בו מהימים הרחוקים של שנות החמישים, כאשר בה”ד 9 של חת”ם שכן שם ואני ביליתי בו  את ימי הטירונות בשנת 1954, ובהמשך את כל הקורסים השונים עד קבלת דרגת הקצונה בסיום קורס י”ג, בדצמבר 1955.

מבעד לגדר ראיתי שבמקום שהיה בו הבסיס “שלנו” יש יחידה של חי”ק, ושום דבר כבר לא נראה כמו אז. מבנים מודרניים החליפו את צריפי העץ שנבנו עוד ע”י הצבא הבריטי.  לפתע שמתי לב שרק אחד הצריפים הללו עדיין קיים, ואפילו משופץ. זיהיתי מיד שזה הצריף שבו שכן “חדר התרבות” של בה”ד 9, ובו גם נערכו אז האירועים והמסיבות. מראה הצריף הזה “זרק” אותי 57 שנים אחורה, והזיכרונות הנעימים הציפו אותי.

זה היה בחודש פברואר 1956. אני סג”ם צעיר בגדוד 332, נשלחתי להשתלמות קשר בבסיס. לקראת סיום ההשתלמות נודע לנו שאנו מוזמנים למסיבת פורים עליזה של הבסיס שתתקיים בצריף התרבות.

כמובן שהגענו לשם, שלושה קצינים צעירים “עם האף למעלה”, ותפסנו מקום ליד השולחנות העמוסים בכיבוד. האולם כבר התמלא מפה לפה והמסיבה עמדה להתחיל. לפתע ראינו שלוש חיילות נחמדות עומדות בפתח ותרות בעיניהן אחר מקום ישיבה, שכבר לא היה בנמצא. ללא היסוס נופפנו להן בידינו, פינינו קצת מקום על הספסל והזמנו אותן לשבת איתנו. הן שמחו על מקום הישיבה שהתפנה ונענו להזמנה. הערב היה עליז ושמח והחיילות היו באמת נחמדות. את אחת מהן, שמצאה חן בעיני במיוחד, הזמנתי לרקוד והיא אמרה ששמה זיוה. בילינו יפה כל הערב ובסופו נפרדנו בידידות.

אחרי יום-יומיים הסתיים הקורס וחזרתי לגדוד, כשהמחשבות על אותה זיוה מלוות אותי. לא חלפו חודשים אחדים וקיבלתי פקודת הצבה לבה”ד 9, כמדריך בקורס הקצינים. התייצבתי שם ובמשרד של קורס יסוד מצאתי להפתעתי ולשמחתי את הפקידה זיוה עסוקה בעבודת הניירת.

בחודשים הבאים התפתח רומן לוהט, שחומו לא פחת גם שהיא עזבה את הבסיס לקורס מ”כיות ואני חזרתי לגדוד, לקראת מלחמת סיני באוקטובר 1956.

אקצר בהמשך הסיפור ורק אספר שזיוה ואני נשואים כבר 55 שנים. זו הסיבה שאותו צריף, שבו נפגשנו לראשונה, עורר בי התרגשות כזו. החלטתי ליזום ביקור “ממלכתי” של שנינו בצריף בחג הפורים ופניתי עם הסיפור הזה לדובר צה”ל, בהגדרה של “ביקור רומנטי-נוסטלגי”. הקצינות מהמדור שמארגן ביקורים במחנות צה”ל הגיבו בהתלהבות לרעיון ועד מהרה כל מה שדרוש היה מתואם.

בפורים הפתעתי את רעייתי כשלקחתי אותה לנסיעה לצריפין. השער הראשי נפתח בכבוד. נסענו לאורך כבישי המחנה, עברנו ליד הקולנוע ו”המרכז” עם השק”ם והחנויות, והנוסטלגיה זרמה כמים. בשער הבסיס עצמו חיכו לנו נציגות של היחידה, קיבלו את פנינו בחיוכים ובהשתאות והובילו אותנו אל הצריף ההיסטורי.

מה נאמר ומה נדבר, עמדנו שם נפעמים, עם לחלוחית בעיניים, נזכרנו בפרטים וסיפרנו למלוות שלנו את הסיפורים מאז. גם הן התרגשו ואמרו בפליאה: “כשכל זה התרחש בשנת 1956,  לא רק אנו, אלא גם ההורים שלנו עוד לא נולדו”…

הצטלמנו ליד הצריף, כשאנו מחזיקים בצילום שלנו מאותם ימים, ונפרדנו ממנו במבט של געגועים. אחר כך עשינו סיור מודרך בבסיס תוך שאנו מנסים לזהות את המקומות –  כאן היה חדר האוכל… וכאן חדר המשמר… שם המרפאה… ומגורי הקצינים…  ואיפה מגורי הבנות?… הכל השתנה לבלי הכר!
חזרנו הביתה אחרי יום עמוס בחוויות ובזיכרונות, חלקם מצחיקים וחלקם עצובים. אך מעל הכל היה זה יום רומנטי-נוסטלגי, נוגע ללב.