“במלחמה הזאת, אף אחד לא זז בלי התותחנים”, במילים אלה סיכם רב אלוף רפאל איתן ז”ל את חלקו של חיל התותחנים במבצע שלום הגליל, חודשים בודדים לאחר פרוץ המלחמה. “חיל התותחנים נכנס לתודעה”, אמר אז רפול. “הסיוע המהיר, המדויק והאפקטיבי שסיפק לכוחות, אם מאחור ואם מקדימה, הביקוש שהיה לחת”ם והמקום של החיל במלחמה: בתודעה, בתכנון ובשטח, זה ההישג הגדול. לא צפינו כמה יעיל יהיה החיל. האויב הופתע ממה שהוא חטף, ואנחנו הופתענו מהאפקטיביות ומהיעילות. החת”ם הסורי כלל לא בא לידי ביטוי במלחמה”.
כדי להבין את האימפקט שעורר חיל התותחנים בתודעה הלאומית והעולמית, די לצטט גם את ההיסטוריון הצבאי האמריקאי ריצ’רד גבריאל ) Gabriel, 1984 ( שכתב: “בבירות מילאה הארטילריה תפקיד חיוני בדיכוי אש האויב ובהריסת מעוזים של אש”ף בתוך מחנות ובעיר.
צה”ל גילה את הטכניקה של ‘צליפה’ על ידי תותחים בקוטר גדול, שירו בכינון ישיר והצליחו לפגוע במטרות נקודה צבאיות חיוניות של מחבלי אש”ף והחיילים הסורים. “הישראלים, כמעט ללא ניסיון בטקטיקה זו קודם ל 1973- , למדו במהירות, ופיתחו את הטכניקה הזו לרמה הגבוהה ביותר. הארטילריה תיפקדה היטב בלבנון”. “סינדרלה מודרנית” אין דרך אחרת להגדיר את מה שקרה לחיל התותחנים במהלך השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים אלא כתופעת “עוף החול” או “סינדרלה מודרנית”.
בעולמנו, נדיר שבתוך כמה שנים מתרחשת מהפכה חברתית, תרבותית ופילוסופית בארגון כלשהו, עם הוכחה ניצחת להצלחת המהפיכה. חת”מ של לפני מלחמת יום הכיפורים היה חיל קטן ובעל ציוד מיושן, שסבל מ”יחסי ציבור” שליליים. לרבים מאתנו זכורות אמרות כנף כגון: “יש לי 120 קני 105 מ”מ בחטיבת טנקים, אינני זקוק ל 12- קנים 155 מ”מ”, אשר היו שגורות בפי הדרג הבכיר בצה”ל. כשאני התמניתי למג”ד 405 )גדוד M-109 היחיד בסדיר מתוך סך הכול שני גדודים בחיל( זמן קצר לפני מלחמת יוה”כ, נאמר לי על ידי הקתמ”ר אז, האלוף )מיל’( נתי שרוני, כי “הגדוד אמור לעבור למערך המילואים באפריל 1974 , מאחר והשירות הסדיר יתקצר, אין מלחמה בטווח 10 השנים הבאות ואין כוונה לרכוש תותחים מתנייעים חדישים נוספים”. כיוון שתקופה של שישה חודשים אינה מספיקה למג”ד, הובטח לי כי אמונה למג”ד 55 ) 175 מ”מ( עם העברת הגדוד למילואים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעקבות האכזבה מתפקוד השריון וחיל האוויר, החליטה מערכת הביטחון להגדיל ולשפר באופן משמעותי את כוח האש היבשתי. לנו היה יתרון גדול: בחיל שירתה אז חבורת קצינים, בסדיר ובמילואים, מוכשרת מאוד ובעלת מוטיבציה גבוהה, חזון וכושר המצאה. כשנקרתה ההזדמנות לידינו, לא התכוונו לוותר עליה. מי שהוביל את פרץ ההצטיידות בחוצפה ישראלית אופיינית היה הקתמ”ר שרוני, שהכין רשימת דרישות שהחלה במאות תותחים מתנייעים מודרניים 155 M-109 מ”מ ו M-107- מ 175 מ”מ(, וכלה בגדוד טילי LANCE ה”מנפץ”, רקטות ארטילריות, חימוש מצררי וטיל ה”פרשינג”. בשנים 1974-1982 גדל והתעצם החיל בצורה שלא תאמן. ממערך של 25 גדודים – אשר כללו ערב רב של כלי ארטילריה, תותחי שלל, נגררים, תומ”תים מתוצרת ישראל ותותחי M-50 שקוטר הקנה שלהם עבר מזמן את ה 155- בעקבות שחיקה – הגענו למצב של 87 גדודי ארטילריה, ערב מלחמת של”ג. רובו של הדרג היורה במלחמה היה מורכב מתומ”תים “רוכב” 155 מ”מ ומתותחי 175 מ”מ. בנוסף, היו “הרועמים” והנגררים החדישים, אז תוצרת “סולתם”, קליבר 155 מ”מ, רקטות “חביב” 290 מ”מ, 1,100 פצוצונות מצרר ברש”ק, מחשב ירי בכל סוללה, מכשירי מדידות חדישים, מכ”מ טיווח “שילם”, אמצעי איכון חדישים, תחמושת מצררית ועוד.
המהפך כלל גם הסבות אדירות של כח אדם: החיל גדל כמעט פי ארבעה בכלים ובאמצעים, ובערך פי חמישה בהיקף כח האדם. מרבית האנשים היו מוסבים מחילות אחרים ובעיקר במילואים. קורס יסוד לקציני חת”מ, שלרוב כלל כ 50- צוערים, הגיע, כשהייתי מפקד יסוד בשנים 1974-1975 , למאות צוערים, מרביתם קציני חי”ר, אך גם עתודאים, חוגרים במילואים ועוד. במקביל, הקים החיל בשבטה מערך הדרכה אדיר, שריכז את כל האימונים, כולל אימוני היחידות עד רמת אגד. בכל יום נתון היו
בשבטה כ 3,000- איש. בה”ד 9 ירד לשבטה ב 1974- מאחר וצה”ל הבין כי את המסות האלה צריך לאמן בדרום.