“את המכתב מצאתי בשידה למראשות אמי בחדר השינה שלה, לאחר מותה בשנת 2010”, מספר אל”מ (מיל’) אודי ענפי, על המכתב ששלח מהמלחמה. ענפי שירת במלחמת יום הכיפורים כקצין בדרגת סג”ם בסוללה ג’ בגדוד 55, בקרבות באזור התעלה לקראת הצליחה. “אחרי 5 יממות של לחימה כקת”ק במוצב 104 בצפון רמת הגולן (אחד הבודדים ששרד) הגעתי לגדוד 55 סוללה ג’, אליה הוצבתי עם סיום קורס הקצינים באוגוסט 1973. ההגעה הייתה בעת ירי נ”ס לתוך הסוללה שפרסה מול תל חרה במרכז רמה”ג – וברגע שהגעתי נהרג הקע”ת – סגן אורן פז ז”ל”, מספר אודי. “אחרי עוד 2 יממות ירדנו מרמת הגולן לסיני לסייע להיערכות לסיוע למעבר התעלה”.
במתחם החווה הסינית, אודי כתב מכתב למשפחתו. “המכתב נשלח במהלך אותה יממה של תופת, אש רציפה עלינו ובעיקר המחזה המזוויע של המרחב הנורא של החווה הסינית”, הוא מספר. במכתבו תיאור מצמרר של המלחמה, מבעד לעיניו של קצין צעיר מלא תקווה לשוב הביתה בשלום.

אבא, אמא, דינה!

מוצאי שבת. האם יהיה שקט הלילה?

אתם בטח קוראים ושומעים כל בוקר – במשך הלילה נמשכו לסירוגין חילופי אש ארטילרית בין הכוחות בתעלה. משפט קצר המסגיר כל כך הרבה בתוכו.

עבודה רצופה וקשה לאורך כל הלילה, הכל בחושך גמור כדי לא להתגלות, רעש פגזים, התפוצצויות, החשש העמום מכל שריקה, שאולי זהו זה,

ויחד עם זה מן בטחון שלא מן העולם הזה, מן אמונה שנצא מהכל בשלום, ומהר.

רגליים מכווצות שרירים, כפות רגליים מלאות יבלות, גרבים קשות מזיעה, ידיים מיובלות כשהעור מתקלף ופה ושם פצע פתוח מעלה מוגלה להנאתו.

צוואר שחור מזעה ופיח, סנטר מזוקן משורבב קמעה קדימה, באומץ. שפתיים מבוקעות מצמא, לשון צחיחה, גרון ניחר מצעקות תוך כדי אש, אף כמעט סתום מחול המדבר. אזניים עטויות צמר גפן שהשחיר מבעוד יום.

עיניים. עיניים אדומות, מצועפות ויבשות חליפין, מכווצות כמעט לחרירים בגלל האבק, העשן והשמש. עיניים מקוות, עיניים בוכות ללא דמעות, עיניים סוקרות סביב ולמעלה לחפש אויב ולשדר למוח עייף להזניק שוב את הנשק לכתף ולירות. עיניים אוהבות המלוות את השריון שנע עוד קצת קדימה, את החי”ר הרץ חשוף, את המטוסים שלנו הצוללים מול אש וטילים על יעדיהם ללא הפוגה.

לוחם.