סוללה ג’ בגדוד 647 – הסוללה שספגה הכי הרבה פצועים והרוגים במלחמת יום הכיפורים אך גם הסוללה המעוטרת ביותר בחיל התותחנים – התכנסה ב-4 באוקטובר 2013 בחצר ביתו של קע”ת ג’, עופר נאמן, במלאת 40 שנה למלחמה. לא היה פשוט לאתר את כולם, אך מאמצים גדולים של המארגנים הביאו את רוב חיילי הסוללה ובנות זוגם לרמת-השרון, למפגש שעליצות ועצב היו שזורים זה בזה לכל אורכו. 
אחרי דקות ארוכות של חיבוקים וטפיחות על השכם פתח המארח וסיפר את תולדות הסוללה המיוחדת הזאת. “התגייסנו למלחמה ביום כיפור, 6 באוקטובר 1973, בצריפין, בימ”ח של גדוד תותחים נגררים 130 מ”מ – עם ציוד לא מתאים, מיושן, כשהנשק אישי של הלוחמים הוא רובה צ’כי מאוזר 1898 קליבר 7.62 מ”מ וללא שכפ”צים. ואיזה מחיר שילמנו על כך”. 
כאשר הגיע לסיני הצטייד הגדוד בתומ”תים של גדוד 55 (שהצטייד במקביל, בגולן, בתומ”תים של גדוד 647), וכך הוא יצא למלחמה בגזרה הדרומית של התעלה. “ירינו ללא הפסקה, יום ולילה, ועוד יום ולילה ועוד אחד, והחיילים נרדמו בצורות מוזרות תוך כדי הירי”, נזכר נאמן. 
באחד הלילות נסעה הסוללה עשרות קילומטרים דרומה, כדי להגיע לטווח לאי גרין, אך נאמן אינו יודע עד היום למה. בבוקר הם חזרו לעמדה והמשיכו לירות, ואז התקבלה הפקודה המפורסמת: “אש על מוצבינו”. חיילי מוצב “המזח” היו מסוגרים בתוכו, והסוללה החלה להפגיז את המצרים שעלו על המוצב. ביום אחר גילתה הסוללה שהיא הופכת לכוח הקדומני של צה”ל, כאשר כוחות השריון נסוגים בבהלה והטווחים מתקצרים כמעט עד כדי כינון ישיר. 
באותו זמן נרקמה התוכנית הראשונה לצליחה. “הכוח הראשון שנשלח מעבר לתעלה כלל גדוד צנחנים, גדוד שריון ואת הסוללה שלנו, כדי לקדם טווח ולפגוע בטילי הקרקע-אוויר שעשו שמות בחיל האוויר”, מספר נאמן. “לכולם היה ברור שזה כרטיס לכיוון אחד, ואז באה הודעת ביטול ואיתה הקלה גדולה. המשכנו לירות ולדלג מעמדה לעמדה, חטפנו אש נ”ס וירדו עלינו מטוסים, אך למזלנו הם גרמו נזק מועט. הסוללה ירתה, קצת אכלה מנות קרב, קצת ישנה, וכל הזמן הזה לא החלפנו בגדים, לא התרחצנו, והאמת היא שהיינו די מלוכלכים ודי מסריחים”.
כשאריק שרון צלח את התעלה עם האוגדה שלו, סוללה ג’ קיבלה פקודה להצטרף אליו. תמונת המצב הקשה באה לידי ביטוי בציר “עכביש”, כשהטור חלף על פני סוללה של גדוד 329, שנפגעה ביום השני ללחימה ממטוסי האנטר עיראקיים. לאחר מכן נגלה לעיני הלוחמים תומ”ת ה-175 מ”מ השרוף ושמוט הקנה, שתמונתו הפכה לאייקונית מאוחר יותר. נאמן נזכר שהעמדה בה עמד התותח נבנתה על ידי גדוד 55, הפכה לעמדת קבע, והופיעה מ-1971 במפות המודיעין של כל חילות ערב – ואין פלא שהותקפה. 
“המשכנו משם לחווה הסינית (‘אמיר’) ול’חצר’ (‘מצמד’), וממש לפני העלייה על הגשר עלה תומ”ת אחד על מוקש ושני נתקע. שני התומ”תים האלה, עם זחלילית ‘אלפא’ אחת ו-16 חיילים, נשארו במקום. שאר הסוללה עלתה על הגשר לאפריקה: הצוותים של טפר וחייבי בשלמותם, זחלילית התחמושת של ברעם ללא התומ”ת התקוע, וכמובן המפי”ק”, נאמן נזכר.
ב-18 באוקטובר, יום חמישי בבוקר, הגיע הכוח לעמדה שכונתה במפות הקוד “יורק ב-1”. צוות הק”ס – דני ברנהיים ז”ל – הכין עמדות חליפין לצורך דילוג בשעת אש נ”ס, אך למרות שהסוללה ספגה אש נ”ס, ולמרות בקשות חוזרות ונישנות, היא לא קיבלה אישור לדלג לעמדת החליפין. “נכנסנו לשגרה”, שיחזר נאמן, “ירינו כל היום על סוללות טילי קרקע-אוויר וכסיוע לשריון ולצנחנים. בצהריים התנהלו לנו קרבות אוויר מעל הראש, כשמטוסי חיל האוויר מפילים מיגים מצריים וגם יורים. אחרי הצהריים החלה הצגה שנייה של חיל האוויר – כשכל הזמן הזה הסוללה יורה ויורה. 
“יום המחרת היה חזרה כמעט מדויקת על היום הקודם, כולל עוד שתי הצגות של קרבות אוויר. באחת מהן צנח בשטחנו טייס מצרי בדרגת קולונל. תפסנו אותו, אבל תוך דקות הגיעו למקום הצנחנים מהרמפה, אמרו ‘הוא שלנו’ ולקחו אותו. אני זוכר שאחד מחיילי הסוללה ירה על הטייס בעודו צונח, ודני הק”ס ניגש אליו, ‘הוריד’ לו סטירה אבהית, והסביר לו מה אסור לעשות”.
חמישה בורות
שבועיים לאחר שפרצה המלחמה הגיעו לסוללה בגדים להחלפה. הלוחמים התקלחו ליד המיכליות, התגלחו, ונכנסו לראשונה לבגדים נקיים. זה הרי יום שישי, וצריך לקבל את השבת.
לקראת ערב מודיעים זיל ושושני – מפקדי הצוותים שנשארו בגדה המזרחית – שהכלים מוכנים, ושואלים איך ולאן להגיע. נאמן מבין שהם לא יצליחו להגיע באור, ופוקד עליהם להישאר במקומם ולהמתין לבוקר. “זאת כנראה ההחלטה הנכונה והחשובה ביותר שקיבלתי בחיי”, אמר קע”ת ג’ 40 שנה לאחר מכן. 
בערב שוב חטפה הסוללה אש נ”ס, שוב לא התקבל אישור לדלג ל’חליפין’, וגם הפעם הגיעה התראה על הקומנדו המצרי. שוב, לשמחת החיילים, הוא לא בא, והסוללה התארגנה להמשך הלילה – מי לשמירה ומי למנוחה. 
ואז זה קרה. סמוך לשעה שלוש לפנות בוקר נחת מטח קטיושות ממש בתוך הסוללה. הזחלילית של חייבי ספגה פגיעה ישירה. החייל שישב בעמדת השמירה, ליד המקלע שלה, קפץ למטה כשהוא שלם בגופו, אך תוך דקות מעטות הזחלילית התפוצצה, מותירה חור ענק, בקוטר 10 מטרים ובעומק ניכר, וסביבה נפגעים רבים. שתי הזחליליות האחרות נדלקו בזו אחר זו, מה שגרם להתפוצצויות ברדיוס של 200 מטר, עם נפגעים רבים. הצנחנים ברמפה היו בטוחים שאיש לא נותר בחיים.
“אבל כן נשארו”, אומר נאמן. “חמישה אנשים נהרגו בפיצוץ, למעלה מ-30 נפצעו, ומהכלים נשארו שלושה בורות ושני תומ”תים מפורקים. החיילים הבריאים וחלק מהפצועים עסקו בחילוץ ובפינוי הנפגעים בחושך. היו שם סיפורי זוועה וסיפורי גבורה. חלקם סופרו, חלק נותרו בליבם של האנשים, ואחרים אנחנו מדחיקים ומנסים לשכוח”
כשנאמן הגיע לתאג”ד, ליד מפקדת הגדוד, הוא פגש את רפי שרעבי. “דני הלך”, אמר לו שרעבי. 
“הפצועים פונו, וכך גם ההרוגים”, הזכיר נאמן במפגש. “הבודדים שנותרו שלמים בגופם, ולא תמיד שלמים בנפשם, נשארו עם הגדוד. ב-6:00 בבוקר, שבת 20 באוקטובר, הרמתי קשר לזיל ולשושני: ‘אין לכם לאן לחזור. הסוללה נמחקה. חכו במקומכם’. 
“וכך, הסוללה נשארה עוד ארבעה ימים, עד להפסקת האש, עם שני תומ”תים וזחלילית אחת. אחר כך נשארנו בשטח עד הפינוי מאפריקה, ב-8 במרץ 1974, והאנשים חזרו הביתה. חלק מהפצועים והנפגעים המשיכו ‘לבלות’ בטיפולים ובניתוחים.
“בלילה ההוא הפכנו לסוללה הכי פגועה והכי מעוטרת בצה”ל. חמישה הרוגים, יותר מ-30 פצועים, שבעה צל”שים – אם כי ידוע לכולם שגם אחרים היו ראויים לצל”ש, ולא קיבלו אותו. היכן שתמצא קטסטרופה – תמצא גם סיפורי גבורה. 
“נותרו לנו מאותו לילה שני תומ”תים מפורקים, שלוש זחליליות תחמושת שעפו למרחק ופצעו עשרות אנשים, ונותרו חמישה בורות, שנקברו בהם סגן דני ברנהיים, סמל יאיר מנדלסון, סמל דניאל אסרף (סרף), סמל ניסים אילוז ורב”ט בנימין מרסיאנו זכרם לברכה. הקשר בינינו לא ניתק והוא קשר מיוחד במינו, גם אם הגדוד כבר אינו קיים ואיננו מתראים בכל יום ובכל שנה”. 
הלידה התעכבה
בתום הדברים קמו כולם לדקת דומיה לזכר הנופלים, ואנשים נוספים דיברו. אלי שרון, שנפגע קשה באותה הפגזה כאשר ספג רסיס במוח, שיתף את הנוכחים בסיפור שיקומו וחזרתו לשירות צבאי. 22 שנים הוא שימש קצין זיהוי חללים ראשי של צה”ל, ואז פנה אל מפקד חיל הים, הקים יחידת חילוץ נפגעים בלב ים, ופיקד עליה במשך ארבע שנים. בגיל 60 הוא פרש משירות פעיל בדרגת סא”ל, והיום הוא פסיכותרפיסט ומנהל מכללה לפסיכודרמה.
אריה קשת סיפר על התהפוכות שעבר – עם חזרה בתשובה ויציאה בשאלה, ימין קיצוני, שלום עכשיו, חרדי, דתי-לאומי וכו’. מכל מקום הוא נזרק, ואז נזכר בסיפור “הברווזון המכוער”. מנשה מגריסו הזכיר את הנופלים אחד אחד, מנה את תכונותיהם, ואז קרא שיר של המשורר נתן יונתן לזכר בנו ליאור, שנהרג בתעלה ב-6 באוקטובר כאשר פיקד על טנק בגדוד 9. סורין הלר, שסיים קורס מפקדים בבה”ד 9 “רגע לפני המלחמה” וסופח לגדוד, סיפר את חוויותיו כחייל חדש שהגיע לגדוד מגובש. ומרים גרבר, שכרעה ללדת, סיפרה כיצד “עיכבה” את הלידה עד ששמעה את קולו של בעלה, שהגיע מן החזית.
גידי לפבר, המג”ד האחרון, סיפר על המג”ד אריה זינגר, על האירוע בבית התותחן שהתקיים לכבודו ועל הספר שהוא הפיק לאירוע, ונזכר: “במאי 1974 נערך אימון גדודי, ואני הייתי המתרגל של סוללה ג’. באותם ימים התחילו משחקי הגביע העולמי בכדורגל בגרמניה, אז ארגנתי טלוויזיה. בימים כתיקונם רעיון כזה לא היה ‘עובר’ אצל זינגר, שחזר תמיד על המשפט ‘קשה באימונים – קל בקרב’, אבל הפעם הוא הבין והסכים”.