לפני מספר חודשים ראיינתי את חיים גרניט לקראת העצרת לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. גרניט שימש במלחמה כמפקד אגד ארטילרי 215 באוגדה 162. הוא תיאר בצבעים קשים את מאורעות המלחמה ולקראת סוף הראיון הוא אמר לי את המשפט הזה “המלחמה הזו בשבילי כפליט ממלחמת העולם השנייה אישרה את מה שאני חשבתי מגיל צעיר ועד עצם היום הזה – זה המקום שלנו, כאן אנחנו חייבים להילחם. כאן אי אפשר להפסיד ובמלחמה הזו ,הראינו את זה, צבא ההגנה לישראל הראה את זה, למרות ההפתעה הגדולה ולמרות הנפגעים הרבים, עמד חזק ונלחם עד הסוף. עד שאנחנו היינו 101 קילומטר מקהיר ולא הפוך”.
מסעות ההישרדות של הילד חיים
חיים נולד בשנת 1933 בפולין בעיירה ויז’אן הסמוכה לגבול פרוסיה וליטא. לדבריו חי עם משפחתו חיים שלווים בעיירה ליד שפת אגם. אביו יצחק גרינברג עסק במסחר והילד חיים כמו ילד, היה שובב גדול. בספטמבר 1939, כשחיים כבר בן 6, פלשו הגרמנים לפולין. “הגרמנים גרשו אותנו רגלית לכיוון ליטא ונאמר לנו שהליטאים יתנו לנו להיכנס. שהגענו לגבול, פתחו הליטאים מעלינו באש ולא נתנו לנו להיכנס. הגבול הסגור חייב אותנו להמתין על קו הגבול באזור מפורז בין שתי המדינות בחורף קשה, במחנה אוהלים מאולתר מסדינים שהובאו על ידי המשפחה. הגרמנים הודיעו לנו שאם לא נעלם הם יהרגו אותנו. באחד הלילות הצלחנו לעבור את הגבול לליטא ושם התפזרנו בין המשפחות היהודיות בעיירה הסמוכה”. 
כעבור מספר חודשים פלשו הרוסים לליטא ומשפחת גרינברג נאלצה לעזוב את אזור הגבול ולנדוד  למרכזה של ליטא לעיירה קופישוק. במשך שנתיים התבססה המשפחה בעיירה וחיים הילד בן השבע החל ללמוד באופן מסודר בבית ספר יסודי, ואף יזם והקים לו צבא קטן של ילדים יהודים שיוכלו להגן על עצמם מפני הגויים. בשנת 1941 פלשו הגרמנים לליטא ם והרוסים נסוגו משם. המשפחה החליטה לנצל את הרכבות המסיעות את החיילים הרוסיים. המסע ברכבת לא היה פשוט. הקרבות בין הצדדים היו בעיצומן וחיים בן השמונה ספג מקרוב מה היא מלחמה אמיתית על כל זוועותיה. לאחר מסע רווי תלאות הגיעה המשפחה בקיץ 1941 לרוסיה. הם מצאו מקום לחנות בו בקולחוז בערבות רוסיה(מאתיים וחמישים ק”מ מצפון לעיר  גורקי). כילד בן תשע עסק חיים בעבודת השדה. בית ספר מסודר לא היה והוא למד בדרך הקשה בבית הספר של החיים.
המלחמה הסתיימה ב-1945 בחורף. בשנת 1946 חיים כבר בן 13. מי חשב אז על חגיגת בר מצווה. במקום זאת מעמיסים את המטלטלים, עוזבים את רוסיה ונודדים שוב לנקודת היציאה לפולין.
“לאחר המלחמה יהודים רבים שנצלו מתופת המלחמה היגרו לארצות הברית. משפחתי משפחה ציונית. סיפור גבורתו של יוסף טרומפלדור וחבריו היה מוכר לי. החלטנו שאנחנו נעלה לארץ ישראל. התפצלנו, הורי ואחי הבכור בנפרד נסעו לכיוון אוסטריה ואני נסעתי לכיוון גרמניה. נתיב הבריחה אורגן על ידי חיילי הבריגדה מפולין לצ’כיה ומשם לגרמניה. בעיר לינדלפלס הייתי בקבוצה של 120 ילדים בהמתנה לעלייה ארצה. בפעם ראשונה לאחר נדודים של שש שנים ניתנה לי ההזדמנות ללמוד באופן סדיר. לקראת העלייה לארץ הועברנו למרסיי בצרפת. נבחרנו לשוט לארץ באנייה המפורסמת ‘אקסודוס’ והסיפור ידוע . בסופו של דבר הגעתי למאהל ליד המבורג ושם המתנתי שנה שלמה לעלייה לארץ. סוף סוף, כשאני כבן חמש עשרה, עליתי לארץ עם ניירות מזויפים כתייר”.
צעדים ראשונים בארץ
בן 15 מגיע חיים לארץ ומחליט ללכת לישיבת כפר הרוא”ה על מנת ללמוד לימודי קודש וחול ולנסות למחוק פער של שנים.
ללא הורים מלווים התקועים עדיין במחנה המעצר בקפריסין, הוא עובד לפרנסתו כפועל בניין במקביל ללימודיו בישיבה, בהפסקת הצהריים. כאשר הוריו עולים לארץ ומתיישבים במבנה נטוש בחיפה, מחליט חיים  ששנה מספיקה לו לחיות באוהלה של תורה, והגיע זמן ללמוד מקצוע ולהשלים לימודים. הנער מצטרף להוריו לחיפה מבלי להיפרד אפילו מרב הישיבה שאותו כיבד מכל, הרב צבי נרייה זצ”ל.
“לא היה לי ספק  שעלי להמשיך ללמוד. נרשמתי ללימודי ערב. היו לי ידיים טובות ורציתי להיות מכונאי. הסתפקתי בעבודת נגרות. ביום עבדתי כשוליית נגר ובערב המשכתי לשיעורי ערב. לאחר שנתיים מוניתי מנהל הנגרייה. לאחר שלוש שנים סיימתי עממי ובגרות בהצלחה. עמדתי בתחילת דרכי לפני הגיוס הצבאי”, מספר חיים.
אני אהיה קצין בתותחנים
ביולי 1952 חיים מתייצב בבקו”ם, מבקש ומתקבל לחיל התותחנים. “ידעתי כי בחיל התותחנים צריך לדעת מתמטיקה וטריגונומטריה וזה תחום שהייתי חזק בו כתלמיד. אחרי פחות מחצי שנה סיימתי קורס קצינים ונהייתי קצין מיד אחרי בה”ד 1, לפני ההשלמה. בגמר הקורס כקצין נשלחתי לגדוד 334. המג”ד היה ישראל בן אמיתי ז”ל (לימים קתמ”ר), איש משכמו מעלה ושימש לי דמות מופת של מפקד,לוחם ובן אדם. עם המג”ד שהחליף אותו הסתכסכתי.  כזה אני, כשאני רואה משהו לא תקין ולא מקצועי אני מעיר אפילו למפקדיי ולכן שילמתי מחיר. נאלצתי לעזוב את 334 לגדוד 406.
“בברכת הדרך שלו, המג”ד אמר לי ‘אתה לא תקבל דרגת סגן בחיים שלך!’ עניתי לו ברוב חוצפתי שאהיה סגן לפני שהוא יהיה רב סרן (אז תקן דרגת המג”ד הייתה רס”ן) והוא עמד לקבל דרגת רב סרן בקרוב”.
ערב מבצע קדש מסיים חיים תפקיד מסו”ל של סוללת המרגמות המוצנחת הראשונה בצה”ל שאומנה על ידו, ובמקביל משמש קש”א לגדוד צנחנים בפיקודו של רפול (לפעולות תגמול) ונשלח לקורס קש”א. באמצע הקורס הוא  מתבקש לאמן סוללת מרגמות 120 מ”מ מגדוד 334. הוא יורד איתה לגבול רצועת עזה ומשלים הכנתה למלחמה. עם תחילת המבצע חובר חיים למג”ד 13 של גולני שלמה אלטון לשמש כקש”א.
“לפני המבצע שלמה אלטון זלזל בתרומת התותחנים.  לאחר המבצע הוא נוכח לדעת שבלי התותחנים הוא לא היה מגיע ליעד והסיוע על היעד היה מכריע לכיבוש שלושת המוצבים. כשעלינו על המוצב מצאנו הרוגים מצרים רבים שנהרגו מאש המרגמות.
“אחרי המבצע פנה אלי הקתמ”ר פרדי בלום בהמלצת מג”ד 13 והציע לי לקבל צל”ש או קידום דרגה.  אני (ברוב טפשותי) בחרתי קידום דרגה. בסיכום מבצע קדש בחיל התותחנים נבחרתי כקש”א להציג את תכנית האש והביצוע לכיבוש מתחמי רפיח.
“כשסיימתי תפקיד סמג”ד 334 בגולני, גיסי הציע לי להשתחרר ולנהל נגריה באשקלון. התנאים שהציעו לי היו מפתים. הקתמ”ר דאז ישראל בן אמיתי, לא ויתר עלי ושכנע אותי ללכת לטכניון.  ואכן, התקבלתי לטכניון וסיימתי בקיץ 67 בהצטיינות כמוסמך להנדסה בנאית, בניין וגאודזיה. במקביל ללימודי קיבלתי מינוי חירום כמג”ד מילואים 834. הספקתי בחודש מאי 67 לאמן את הגדוד והכנו אותו למלחמה העתידית.
“עם פרוץ מלחמת ששת הימים יצאתי עם הגדוד המצויד עדיין עם תותחים נגררים 25 ליטראות. המשימה הראשונה סיוע לכיבוש מתחם אבו עגילה. לאחר הכיבוש היינו אמורים לנוע מקצימה לנח’ל, מרחק של 80 ק”מ בחולות. בנוסף נדרשתי ע”י מפקד האגד יעקב עקנין לחלץ כלי רכב עם תותחים השקועים בחולות. המבצע נמשך יומיים אבל כל הכלים חולצו.
מלחמת ששת הימים הסתיימה ואני חזרתי לטכניון להשלים את לימודיי. בסיום הלימודים  התמנתי לתפקיד קצין מחקר ב-מקתמ”ר”. 
הקמת גדוד 55 ומבחן הפיקוד ביום הכיפורים
בסוף מלחמת ההתשה קידמו המצרים סוללות טילים נגד מטוסים. כמענה לאיום החדש הוחלט לרכוש תותחי 175 מ”מ אמריקאים  שהם בעלי טווח ארוך.
“בשנת 1961 היה לי סיכום עם מפקד חיל האוויר כי לאחר סיום תפקידי כקציו מחקר במקתמ”ר אשובץ כקצין בינוי בחיל האוויר. אבל משמיים פסקו אחרת. נקראתי להקים גדוד חדש, את גדוד 55. לא יכולתי לסרב. יצאנו במשלחת לארה”ב למשך מספר שבועות על מנת ללמוד את הכלי. המשלחת מנתה את הקצינים המובחרים של חיל התותחנים. סגני היה עודד טירה (לימים קתמ”ר). 
לאחר הקמת גדוד 55 שובץ חיים במשך שנה כקצין אג”מ קתמ”ר תחת פיקודו של הקתמ”ר האלוף אריה לוי ז”ל. אריה (שהלך לעולמו בחודש דצמבר 2013) הביא למפקדה רוח חדשה מניסיונו במטכ”ל. ערב המלחמה חיים מקבל קידום ומתמנה כמפקד אגד מילואים 215, אגד בשלבי הקמה ראשונים  הכפוך לאוגדת גייסות השריון בפיקודו של האלוף אברהם אדן (ברן).
“קיבלתי את המינוי מספר ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בסד”כ היה ערב רב של גדודים עם כלים שונים. שני גדודי מכמ”ת 120 מ”מ, גדוד אחד מרגמות 160 מ”מ ו-2 גדודי 155 מ”מ שונים על מרכב שרמן. היחידות אמורות היו לבצע הסבה לתותחי 155 מסוג ‘רועם’.
“בדרך לתעלת סואץ הפתעה ראשונה – אני בשיירה עם חפ”ק האוגדה. גדוד מצרי פרוש משני צידי הכביש ואנחנו עברנו באמצע באין מפריע. היינו חסרי חשיבות בעיניהם. הם ציפו למעשה לפגוע בטנקים. התותחים היו בקסטינה ואש תופת בתעלת סואץ, אבל אין מובילים והמסע על שרשראות ארך כמעט שלושה ימים. מטוסי אויב הפציצו אותנו, אלפי חיילים מצריים חוצים את התעלה, מוצבינו נכבשים או מכותרים, ולרשותי עמדו לסיוע סוללות בודדות סדירות מאגד 209. 
“רק ב-10 באוקטובר כשהמלחמה בעיצומה הגיעו לחזית יחידות אגד 215, וכשהמצרים החלו לתקוף שוב ריכזתי את כל האגד ויחידות נוספות שקיבלתי. כיסיתי שטח נרחב של 4 ק”מ מרובע והמצרים נסוגו והשאירו אחריהם אבדות רבות.
“בצליחת התעלה לצידה המערבי, החפ”ק של ברן חצה ראשון את התעלה ואני איתו. היה זה עבורי הלילה הקשה ביותר בכל המלחמה. אש תופת נורתה עלינו  כולל התקפות מטוסים. במלחמה זו עשינו את הבלתי אפשרי, נלחמנו כאריות- וכשהוכרזה הפסקת האש ב-24 באוקטובר נולד בני אתי (אל תירא ישראל), רעייתי פסיה, בכוח רצון עז, דחתה את הלידה וקיבלתי את הבשורה המשמחת כשאני ‘שפוך’ במיטתי לאחר לילות ללא שינה. 
הקשר הרגשי שלי עם חברתי לחיים פסיה החל כשהיא נולדה”, נזכר חיים. “אנחנו קרובי משפחה. אני זוכר עצמי כילד בן 6 מנדנד אותה בעריסה. זו הייתה הבעת רגשות של ילד. כשעלתה לארץ בגיל 11, פגשתיה לאחר פרידה של שנתיים. לי כבר היה ברור וחתום פסיה תהיה אשתי. נישאנו בשנת 1956 לאחר מבצע “קדש”, היא מורה צעירה בוגרת סמינר ואני קצין בתחילת דרכו בצבאית. כאשתו של קצין בקבע שמרבית ימיו בשדה, השכילה פסיה לשלב בין היותה אם ורעייה המקימה בית ומשפחה למופת לבין בניית קרירה חינוכית וערכית מרשימה”.
“לאחר המלחמה רציתי פסק זמן מפעילות ואחריות אבל נקראתי שוב לדגל למלא תפקיד של מת”פ דרום תחת אברהם ברן כאלוף הפיקוד. כשסיימתי את תפקידי כמת”פ התמניתי כסגן קתמ”ר, תוך הבטחה שלאחר מכן אהיה הקתמ”ר הבא. אבל הבטחות לחוד וקיום לחוד.
“הרמטכ”ל מוטה גור הודיע לי כי בחרו מישהו מהדור הצעיר יותר. הודעתי לו שאני משתחרר. מוטה הפציר בי להישאר כי יש לי עוד לתרום בצבא. ‘תהיה סגן מפקד אוגדה הדרושה לאיש כמוך ולאחר מכן תתמנה כראש מטה פיקוד דרום בדרגת תת אלוף’. העבודה בפיקוד דרום הייתה תחת פיקודו של דן שומרון. כיהנתי בתפקיד זה שנתיים ושמונה חודשים, כאשר גולת הכותרת של עבודתי בפיקוד הייתה דילוג שלוש פעמים של כוחות צה”ל בעקבות הסכם השלום עם מצרים.
“כשסיימתי את תפקידי כרמ”ט דרום סוכם שאתפנה ללימודים להשלמת תואר מאסטר, אבל אדם יקותיאל (קותי), סגן הרמטכ”ל, בפקודת הרמטכ”ל רפול, שיכנע אותי לפקד על המשטרה הצבאית שהייתה במשבר באותה תקופה.
“קותי היה אחד הקצינים המוערכים בעיני הסביר לי כי המערכת זקוקה לאיש שאין שום רבב בעברו ולכן אני נבחרתי. השתכנעתי אבל הצבתי תנאי שלאחר תפקיד זה אתמנה כראש המשלחת הצבאית לדרום אפריקה. היה סיכום בכתב עם ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין.
“בחיל המשטרה הצבאית מצאתי חיילים ומפקדים עם ‘הראש באדמה’. היה צורך דחוף להרים את תדמית החיל. באמצעות שינוי תדמית חיצוני, רכישת אופנועים חדשים, רכישת מחשב ראשון לחיל ששינה את כל נהלי המעקב על ביצוע המשימות של החיל, יזמתי קבלת פנים אצל נשיא המדינה והזמנתי את ראש הממשלה לכנס חיל המשטרה הצבאית והוא הואיל בטובו להגיע ולשאת דברים. כשסיימתי את תפקידי נמוגו כל ההבטחות להיות ראש משלחת משרד הביטחון בדרום אפריקה (כי בינתיים אריק שרון התמנה שר הבטחון והוא החליט, לדעתי, שכל התפקידים בחו”ל יהיו מהאוגדה שלו ולא של ברן) פרשתי מהצבא כשאני מלא סיפוק על עשיתי רבת השנים.
איך אתה מסכם את תקופת חייך בצה”ל?
“מכל מה שעשיתי נהניתי, גם אם לא את כל התפקידים בחרתי. עבדתי קשה כדי להצליח.
משני תפקידים היה לי הסיפוק הרב ביותר. הראשון הקמת גדוד 55 והשני כקצין משטרה צבאית ראשי. המשותף בשניהם שניתנה לי האפשרות ליצור יש מאין, להתמודד עם קשיים ולבנות צוות פקודים נעולי משימה”.
ויש חיים אחרי הצבא?
“לפתע אתה משתחרר בלי מדים, בלי דרגות, בלי נהג – אבל עם ניסיון חיים ואמביציה להמשיך. נשלחתי לשלוש שנים למען לתפקיד יו”ר האגודה למען החייל בצפון אמריקה.
כדרכי, עבדתי קשה, בניתי סניפים בכל ארה”ב, קנדה ומקסיקו. הצלחתי להגדיל את מאזן הכספים  פי שש בתקופת כהונתי. חמש עשרה שנים נוספות שימשתי סגנו של יו”ר מגבית ארה”ב. זה היה עיסוקי האחרון לפני שהפכתי לפנסיונר כמקובל. מגיל 8 עד גיל 68 עבדתי במשרה מלאה לפרנסתי”.