אף פעם לא מאוחר לומר שוב תודה

40 השנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים לא השכיחו אצל תותחנים רבים את שתי הנשים שצצו מולם באמצע הקרבות, חילקו ממתקים ותליוני "חי", ורשמו מספרי טלפון כדי למסור דרישת שלום חיה להורים, לרעיות ולחברות

תא"ל (מיל') אורי מנוס     2014/04/08 - 14:57:08

מרבית בני גילי השתתפו במלחמת יום הכיפורים מתוקף חוק השירות הצבאי. היו גם כאלה ששמעו קול פנימי ופעלו תחת צו הלב, בלי שהחוק חייב אותם לעשות דבר, והיו בתוכם גם מי שעשו זאת בתנאי סכנה, תחת אש והפגזות בחזית. אחת מהם היא האמנית רחל גרא.
עם פרוץ המלחמה פנתה מטילדה אלפרין ז”ל אל חברתה רחל ואמרה לה: “הצטרפי אליי. אני יוצאת לחזית לעודד את החיילים”. אלפרין, אף היא אמנית, מוכרת לוותיקי התותחנים כאם שאיבדה את בנה, אברהם ישראלוביץ ז”ל, במלחמת ההתשה, בעת ששירת בגדוד 403 במוצב “טמפו” בצפון תעלת סואץ. מאז נפילת בנה היא ליוותה את הגדוד בכל פעולותיו – בשגרה ובמבצעים. עם פרוץ המלחמה יזמה והקימה ארגון פרטי, שנועד לעודד את רוחם של החיילים, ויצאה עם רחל גרא לחזית – להעניק לחיילים את ההרגשה שהעורף תומך בהם.
בנובמבר האחרון הוזמנתי לביתו של עו”ד יוסי שדה, שם התקיים מפגש הוקרה לפעילותה של רחל במלחמה. היא הגיעה לישראל כאחת מ”ילדי טהרן”, ברבות השנים הפכה לאמנית ידועה בארץ ובעולם, ותכשיטיה מופצים כבר שנים בכל רחבי תבל. יחד איתי הגיעו  למפגש חבר עמותת התותחנים אל”מ (מיל’) משה הראל, ששימש סמג”ד 402 במלחמה ולחם עם הגדוד בסיני, יהודה שרוני, מראשוני פרשני הכלכלה בארץ, שהיה סמל קשר בגדוד 405  בגולן ב-1973, וחיים שוקרון, חובש מגדוד הצנחנים 202 שלחם משני עברי תעלת סואץ. בין הנוכחים במפגש החברתי המיוחד בלטו תא”ל (מיל’) יצחק בן-דב, ששימש קצין הנדסה ראשי ביום הכיפורים, ותא”ל (מיל’) עוזי עילם, שהיה אז ראש מחלקת פיתוח אמצעי לחימה במטכ”ל, פתח את הערב המארח. “אני חייב להקריא משפט מתוך מכתב אחד מיני מאות מכתבים שקיבלה רחל”, סיפר שדה. “‘מגיעה לך תודה על הכל’, כתב אותו חייל, ‘ובעיקר מההורים שלי, שהטלפון שלך הרגיע אותם’. אכן, יש לנו עם נפלא, כי אנשים עושים מעשים כאלה”.
זמר האופרה עו”ד עמירם זמני שר את “מכתב מאמא” של נתן אלתרמן, אשר אין מתאים ממנו לערב כזה, ורחל גרא דיברה אף היא. “כשמטילדה ביקשה ממני להצטרף אליה”, היא סיפרה, “לא יכולתי לסרב, ומצאתי את עצמי מיטלטלת מקונייטרה בצפון עד פאתי איסמעיליה מעבר לתעלת סואץ. החלק המרגש ביותר היה המפגש עם הלוחמים. לאחר חלוקת דברי המתיקה והמצרכים השונים שהבאנו איתנו הם שאלו תמיד אם אני ‘עולה לארץ’. זה היה המושג. הם הפקידו בידיי פתקים עם מספרי הטלפון של קרוביהם, וביקשוני להתקשר להוריהם או לחברותיהם ולדווח שראיתי אותם בחיים, מאחר שלא שמעו מהם במשך שבועות. 
“החברות והאמהות רצו לדעת מה שלום יקירן ובאיזה מצב מצאתי אותו. לך תסביר שבקושי זיהיתי פרצופים. כולם היו חבושי קסדות ומאובקים, וקשה היה לי לזהות את תווי פניהם. בעיניי כולם היו דומים, ולכן אזרתי עוז ואמרתי לכל אחת שבנה או בעלה נראה מצוין, נמצא בחברה טובה ובטוח”.
בחיילי החזית הפיחה רחל תקווה. היא יצרה 400 תליוני כסף בצורת האותיות חי, חילקה ללוחמים, ורבים מהם ענדו את התליון לצווארם, וראו בו מעין קמע שישמור על חייהם.
“אחרי שלושה שבועות של לחימה, ללא קשר עם הבית, מודיעים לי ממפקדת האגד שעליי להגיע בדחיפות למפקדה ממערב לתעלה”, נזכר משה הראל. “בצבא לא שואלים שאלות, אולי זו עוד משימה סודית, וכשהתייצבתי במפקדה נדהמתי לפגוש מולי שתי גברות. את מטילדה הכרתי עוד קודם, אבל מי היפהפייה הבלונדית שהיתה איתה לא ידעתי. שפשפתי את עיניי ולא האמנתי: זו מציאות או חלום. בלב המדבר, באמצע הלחימה, דורשות ממני שתי נשים לנסוע איתי אל הסוללות שמעבר לתעלה. 
“’יש איסור להכניס בנות לקו החזית’, הסברתי להן, אבל מיד הבנתי שאי-אפשר לומר ‘לא’ למטילדה אלפרין. ‘אנחנו נסתדר’, הן אמרו. ‘תן לנו שני סרבלי שריון ותקבל עוד שני לוחמי תותחנים’. וכך היה. חצינו את התעלה על גשר הגלילים, והתייצבנו בפני חיילי הסוללות”.
שימשתי במלחמה סמג”ד 405 בקרבות ברמת הגולן. לאחר מספר שבועות של לחימה במובלעת הסורית יצאנו להתארגנות במחנה ליד נפח. ביום האחרון להתארגנות, לקראת חזרה למובלעת, ללא התרעה או הודעה מוקדמת, נכנסו בסערה למשרד שתי בחורות עם ערימה של חבילות שי לחיילים. את מטילדה הכרתי, כיוון שפיקדתי על בנה אברהם, שנפל במלחמת ההתשה. השנייה היתה צעירה יותר, בלונדינית ונאה. היא הציגה את עצמה כרחל גרא. מהיכרותי עם מטילדה הבנתי שכל התוכניות של המג”ד, אריה מזרחי, להכין את הגדוד לכשירות מבצעית – לא יתממשו. מטילדה לא הכירה במושג לוח זמנים, ופקודות הצבא לא עניינו אותה. 
וכך, לאחר שהעמיסו עלינו מכל טוב ושמעו את סיפור הפגיעה של סוללה ב’, ביקשה רחל לראות את חיילי הסוללה ולחלק לשורדי הקרב תליוני “חי”.
יהודה שרוני מספר כי “הייתי מש”ק קשר בסוללה ב’ של גדוד 405. כבר בלילה הראשון הסוללה נפגעה קשה בהתקפת טנקים סוריים, ולאחר כמה זמן הוציאו אותנו להתארגנות בנפח. באחד הימים קיבלנו, שורדי הסוללה, פקודה לעמוד למסדר, והופתעתי לראות בעיצומה של המלחמה שתי בחורות עומדות מולנו. לקבל חבילות שי כבר התרגלנו, אבל בחורות היו דבר נדיר ומרגש. 
“עמדנו במסדר, ורחל עברה בינינו וחילקה לכל אחד שי. אני ענדתי את התליון כקמע, עד שהוא הלך לאיבוד ושכחתי ממנו. אורי מנוס, שנמצא בקשרי ידידות עם רחל, זיהה לפני כשנתיים גלויה ששלחתי לרחל, בין עשרות הגלויות הרבות שהיא קיבלה. הודיתי לה על המחווה המרגשת של ייצור התליונים וחלוקתם לחיילים (ראה מסגרת).
“לפני חודש סיפרתי לחברי לסוללה דוד אבקי, שנפל בשבי הסורי, על התליון שקיבלנו מרחל. הוא הופתע ואמר: ‘למה אני לא קיבלתי תליון?’. ‘כי היית בשבי’, השבתי לו. ‘אם הייתי יודע מה אני מפסיד’, הוא ענה, ‘הייתי מתאמץ יותר לא ליפול בשבי’”.
חיים שוקרון אמר “שירתתי כחובש בגדוד 202 בפיקודו של דורון רובין. בערך עשרה ימים אחרי פרוץ המלחמה, לאחר קרב קשה, ישבנו בשעות הערב למנוחה על אחת הדיונות, והבחנו ברכב אזרחי מוזר שועט מערבה לעבר הארמיה השלישית המצרית. עצרנו את הרכב, ולתדהמתנו יצאה מהמכונית יפהפייה בלונדינית. אתם מתארים לעצמכם אותי, בחור בן 19, בלי אוכל חם ובלי מקלחת עשרה ימים, רואה מראה כזה מול עיניי. 
“’מה את עושה פה?’, שאלתי אותה. ‘אם לא היינו עוצרים אותך היית נופלת בשבי. יש לך סיגריות?’. היינו שם צוות של שבעה אנשים. כל אחד מאיתנו קיבל ממנה תליון ‘חי’, וסוף-סוף היו לנו סיגריות ולא נאלצנו לעשן את עשב המדבר. ואז, תוך דקה או שתיים נעלמנו לה עם שיירת רכב שאספה אותנו לקרב נוסף, ולא ידענו את שמה. התליון שימש לי כקמע, ושמר על חיי חודשיים באפריקה ועוד כמה חודשים בקרבות ההתשה, במובלעת הסורית בגולן.
“מתישהו בהמשך השירות הוא נעלם לי, ושכחתי מקיומו. לפני שנתיים, לאחר פטירתו של אבי, עשיתי סדר במגירות שלו, מצאתי את התליון – ומאז הוא לא עוזב אותי. התחלתי במרדף אחרי האמנית שיצרה אותו, אמרו לי שהיא גרה ביפו העתיקה ואפילו הגעתי לכתובת שקיבלתי – אבל מצאתי חנות בשיפוצים. לא תיארתי לעצמי שרחל גרה… בבית ממול. 
“אבל לא ויתרתי. בצר לי פניתי למדור לחיפוש קרובים של ירון אנוש ברדיו. בצהריים דיברתי איתו, וכבר באותו ערב נוצר הקשר עם רחל. לפני שנה התאספנו למפגש גדודי, והודינו לה על החוויה המרגשת בימים קשים של מלחמה”.
עו”ד זמני חתם את הערב בשירה של נעמי שמר “לו יהי”. 

Fatal error: Call to undefined method BirthdaysBirthday::isLeapYear() in /home/beithato/public_html/sites/all/modules/birthdays/birthdays.module on line 614