יעקב בן זאב – ג’קי, על-פי חבריו – ממלא היטב את התבנית של “אני לא יודע למה קיבלתי צל”ש – בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום”. נפגשתי עם ג’קי במקום עבודתו בחברת אלביט בחולון, שם הוא משמש כמקדם אספקה בחטיבת היבשה.
ג’קי, נבוך מההתעניינות בו, מציג אותי בפני העובדים ועדיין איננו מבין כיצד ולמה הגעתי אליו, ועל כך בהמשך. אלוף פיקוד הדרום, יקותיאל אדם ז”ל, שהעניק לג’קי את הצל”ש, ציין בתעודה מאוקטובר 1975 את הדברים הבאים:
“במלחמת יום הכיפורים שימש סמל יעקב בן זאב כמפקד צוות תותח מתנייע בסוללת תותחים. ב-13 באוקטובר 1973 הותקפה הסוללה על-ידי מטוסי האויב, חיילים רבים נפגעו, ומשאיות התחמושת התפוצצו. סמל יעקב בן זאב פינה שני פצועים מהעמדה וחזר עם קצין, כדי לפנות פצועים נוספים.
“השניים חזרו פעם נוספת לעמדה בזחילה, כדי לחלץ תותח שלא נפגע. הם הכינו אותו לתנועה – פעולה הנעשית, בדרך כלל, בידי חמישה חיילים – והוציאו אותו מחוץ לעמדה. בפעולותיו אלה גילה סמל יעקב בן זאב אומץ לב, מסירות ואחוות לוחמים”.
ג’קי, שקל מאד להתאהב בצניעותו, נבוך עוד יותר כשאני מספר לו שהגעתי אליו בסיועו של מנכ”ל אלביט, בצלאל (בוצי) מכליס, בכבודו ובעצמו. “מה, הוא דיבר עלי?” שואל ג’קי בענווה ותמיהה. ומעשה שהיה כך היה…
התמונות שבמגירה
במסגרת פעילות התנדבותית, מראיין יהושע יונה אנשים שונים על סיפור חייהם. בין מרואייניו היה גם יחיאל הררי, שבמלחמת יום הכיפורים עבד עם טרקטור כבד בסיני. יחיאל מצא מצלמה ליד גבעות חול, לא הרחק מהתעלה. למיטב ידיעתו, שם התמקמה סוללת תותחים שהותקפה על-ידי מטוסי אויב מצריים.
יחיאל פיתח את התמונות ושמר אותן שנים רבות מפני שלא ידע למי למסור אותן. וכך, 56 תמונות אלו שוכבות במגירתו עשרות שנים ומחכות לגאולתן. יהושע המושיע פנה לאיזי מן מקול ישראל שינסה לסייע באיתור המופיעים בתמונות – אך ללא הועיל. בצר לו, פנה יהושע לבית התותחן ומשם הדרך למערכת “תמיד תותחן” קצרה.
חברי המערכת הוותיקים, סימן טוב שגיא ואורי מנוס, נרתמים מיד למשימה. טלפונים רצים לכל מי שיכול לשמש קצה חוט. נערך מיפוי של כל מי שמכירים, מי היה מפקד הגדוד, ומי סגנו, מי בחיים ומי כבר לא. סימן טוב, בזיכרונו האולטימטיבי, יודע לספר שמפקד הסוללה נהרג בהתקפה עצמה. מפקדי סוללות מקבילים נרתמים אף הם עד שסימן טוב בהבלחה מבריקה מעדכן שישנם לוחמים מהסוללה שהוענק להם צל”ש. מכאן ועד לאיתורו של יעקב בן זאב המרחק קצר.
עוזרי הנאמן, דוד, מברר ומוצא שיש כמה אנשים שנושאים את השם. מסע טלפוני אינטנסיבי מסנן אותם בהקשר של גיל מתאים ושירות בחיל התותחנים. הפור נופל על יעקב בן זאב שעובד באלביט. “אתה מכיר במקרה מישהו שעובד באלביט?” שואל אותי דוד. “כן”, אני עונה לו, “במקרה, את המנכ”ל…”
הטלפון הבא הוא לבוצי, הוא אל”מ (מיל’) בצלאל מכליס, תותחן ותיק ומנכ”ל אלביט. אני משיג אותו בין שמים וארץ בטיסה טרנס-אטלנטית. בוצי נרגש לשמוע את הרקע של פנייתי אליו – הטרקטוריסט, מצלמה, 56 תמונות במגירה. הוא נרתם מיד למאמצי האיתור ומתקשר למנהלת משרדו, שמאתרת את יעקב בן זאב במפעל בחולון. כן, ג’קי, בוצי המנכ”ל מדבר עליך.
הסיפור של גדוד 329
גדוד המילואים 329 “רומח” היה גדוד צעיר בן שנתיים בלבד כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. בגדוד שירתו בעיקר יוצאי גדוד 55, שבחלקם אף השתלמו בארצות הברית בהפעלת התותח. החשיבות הגדולה של התותח הייתה בעצם הטווח שלו – 32 ק”מ שעם תחמושת מיוחדת יכול היה להגיע גם ל-46 ק”מ. היתרון השני של התותח היה בעצם היכולת שלו להיות מוסב לקוטר של 203 מ”מ, מה שקיצר את הטווח שלו מאוד, אולם עוצמת ההרס של הפגז הייתה משמעותית יותר.
הגדוד, כמו רוב יחידות המילואים, גויס בשבת כיפור, ה-6 באוקטובר 1973. שבת לאחר מכן, ב-13 לחודש, ירדה סוללה א’ מסדר הכוחות המבצעי של צה”ל. הגדוד הדרים לגזרה המרכזית בסיני ופרס בסוללות נפרדות במתחם הצירים העיקריים שנודעו בכינויים בקוד “עכביש” ו-“טרטור”.
מפקד סוללה ב’, אילן אדמון, סיפר בראיון ל’ישראל היום” שפורסם בערב יום הכיפורים 2012: “בראייה שלי, הדבר הכי בולט הוא שאפילו המסגרת הגדודית פוצלה, ואני בפרט מוצא את עצמי כמפקד סוללה עצמאית במרחבים שלא יתוארו ושלא ברור איך נעים בהם באופן שכזה. זה היה דבר חריג ביותר”.
בין ה-7 ל-8 באוקטובר ירו סוללות הגדוד אש ארטילרית לחילוץ חיילי המעוזים. האש הייתה “אש על כוחותינו”, מספר אדמון: “קיבלנו פקודה לירות לטובת (מוצב) המזח, כאשר קיבלנו פקודה ממרכז ניהול האש הגדודי לעבור לרשת המוצבים, כדי להיות בקשר עם המוצב עצמו. לא היה קשר איתם, אך שמענו אותם והיינו חשופים לצרחות האינסופיות של הלוחמים במוצבים.
“אז ירינו עליהם נפיץ ורסיק אוויר והיה צורך בקשר עם המוצב לאיכון, אבל רק שמענו את הצעקות: ‘תחלצו, תחלצו אותנו, מתי אתם מגיעים?’ אבל העובדה שבשל הצעקות הבנו את גודל המשימה הכניסה לנו אנרגיות מטורפות”.
התמונות מפוענחות
“זה שלמה כהן”, צועק ג’קי בהתרגשות תוך כדי עלעול ב-56 התמונות בצבעי חום-לבן שהגשתי לו, לאחר שעדכנתי אותו בקצרה לגבי נסיבות חשיפתן. המתנתי במתח מסוים כשג’קי עבר על כל התמונות, אחת-אחת, ולא הוציא הגה מפיו. חששתי ששוב אתאכזב והגעתי לאדם הלא נכון.
ג’קי לא מאכזב. כמו קורי שינה שמסירים אותם עם ההשכמה, הוא מתחיל לזהות פרצופים ואנשים. בכל זאת, עברו למעלה מארבעים שנה מאז צולמו התמונות בסיני.
“זה בוימר”, ממשיך ג’קי בקול צרוד קמעא, “הוא היה קצין והיום הוא יהלומן או עובד בתכשיטים”. ג’קי לא מתעצל ושולף פנקס טלפונים של פעם ואפילו מאתר את מספר הטלפון שלו. לא זמין. “והנה מרוז, הג’ינג’י, הוא עובד באיכילוב וגר בראשון לציון בקרית גנים”. כך אנחנו עוברים תמונה אחר תמונה, מנסים לזהות עוד פרצוף ועוד שם. ג’קי מזהה גם את לאופר צבי שהיה קשר במרכז ניהול האש הגדודי והיום הוא עורך דין. את צרפתי דוד החובש, את אלבחרי נהג התומ”ת, את שלמה כהן הירושלמי שהיה משנה טכני ואת חיים פלד שהיה קשר והיום “מנהל סניף של בנק הפועלים בת”א”, מסכם ג’קי.
תקיפת המטוסים
כשבוע לתוך הלחימה במרכז גזרת סיני מגיחים משום מקום שני מטוסים עיראקיים מדגם “האנטר”, תוקפים את סוללה א’ שהייתה סמוך לציר “עכביש”, ופוגעים פגיעה ישירה בתותח מתנייע ובמשאית התחמושת שחנתה סמוך לו.
“נהרגו ארבעה והיו הרבה פצועים. אנשים ברחו לתוך החולות לכל הכיוונים. לפעמים כשיש תהליך לחימה מתמשך שעוד מישהו נפגע ועוד מישהו – זה נורא קשה, אבל אתה מתחשל. פה היה תהליך קצר, שבתוך רגע ירדו עליהם מטוסים ונפלו עליהם טילים וזה פירק את הסוללה לגמרי”, מסביר אילן אדמון, מסו”ל ב’, את מהלך הקרב שהביא להורדת סוללה א’ מסדר הכוחות המבצעי.
“האנשים היו שבורים. אמרו שהם לא יכולים לתפקד ולאחר מכן נלקחו לטיפול פסיכולוגי”, מספר מיכה קנטר, קצין ניהול אש. תקדימים לתרחיש שכזה בצה”ל, שבו נעלמת פלוגה שלמה על כליה ועל מפקדיה ברגע אחד, כמעט לא קיימים. ירי המטוסים והפיצוצים העזים הניסו את החיילים לכל עבר פצועים והלומים. מפקד הסוללה, סרן רון זלמנוב ז”ל, עוד הספיק לארגן ולעודד את חייליו לפני שנקבע מותו.
חיים שניידרמן, קצין החימוש של הגדוד במלחמה וכיום פרופסור באוניברסיטת בר-אילן, ממהר ומדייק: “זאת פרספקטיבה אישית וחלקית בלבד של מה שאנחנו זוכרים כאנשים צעירים בסיטואציה קשה. הרבה שנים לאחר מכן, זה לא בהכרח מדויק. אך אם נחזור לרגע להתחלה, זכור לי שהגיוס היה פתאומי ולאט-לאט התחילה להתגבר תחושת הכאוס. לא הצלחנו לקבל מידע מהמפקדים. אי-הוודאות התגברה והייתה תחושה שמשהו גדול לא בסדר” (מתוך הכתבה “אנשים בסערת האש: גדוד אחד שתי חזיתות” מאת אלעד יאנה, שפורסמה ב”ישראל היום” בתאריך 25 בספטמבר 2012).
“התותח שלי נפגע משני טילים באופן ישיר”, מספר ג’קי לעמלי שחף ממגזין אלביט מערכות באפריל 2013. ג’קי מתאר מנקודת מבטו את תקיפת זוג מטוסי ההאנטר, ככל הנראה עיראקיים, בשבת ה-13 באוקטובר 1973, שבוע לאחר תחילת הלחימה. “אני שימשתי כמפקד צוות של 12 איש. כשנגמרה ההפגזה, הייתה המולה גדולה ונשמעו קולות פיצוצים בעמדה. כולם התפזרו לכל עבר. לא ידענו מה קורה. כל אחד תפס מחסה. לא היו שוחות, היינו בשטח פתוח. ראיתי שכל אנשי צוותי חיים. אני עצמי הייתי בתחתית של התותח פשוט תפסתי מחסה. התותח שלי יצא מכלל שימוש”, משלים ג’קי.
רס”ן (מיל’) בני ארבל שימש כקצין הקשר של גדוד 834 – גדוד תומ”ת M-50 – שפרס כק”מ מסוללת ה-175 מ”מ שהותקפה. גם הגדוד שלו היה תחת מתקפת המטוסים, שלא הצליחו לגרום להם לנזק.
“בעמדת עכביש 58 ישבו שתי סוללות 175 מ”מ. האחת סוללה ד’ של גדוד 55 בפיקוד חברי לגדוד חזי נגר, והשנייה, סוללה של כורכר”, מספר בני ארבל.
“עד היום אני שומע את זעקות השבר באלחוט של סמל הקשר של סוללת המילואים, יוסי ארביטסמן, שהיה בסדיר רס”ל קשר אצלי ב-55, הזועק כי “דרדרים” תקפו אותם והכל מתפוצץ, ואת סגן מפקד האגד, ברוך קורות, המנסה להרגיעו ומורה לאנשי הסוללה להתרחק ממוקד הפיצוץ.
“אני גם יכול לתאר את שמיניית ההאנטרים, המגיחים ממזרח על רקע ענני העשן העולים מהסוללה שהופצצה ויורים לעברי – אבל זה כבר סיפור אחר.
“עם זאת, אני לא יכול לשלול לגמרי את האפשרות שגם סוללה ד’ חטפה משהו, שכן היא הייתה שכנה של הסוללה של אברהמוב ז”ל”.
ג’קי משלים את סיפורו האישי ומתאר את שאירע לאחר תקיפת המטוסים: “הבחנתי שהתותח הקיצוני בשיירה, התותח האחרון, לא נפגע. היה זה סוג תותח נדיר והיה לי חשוב להצילו. כשהלכתי לכיוון התותח עזרתי לפנות כמה פצועים, ובמקביל רצתי לתותח והצלחתי להביאו למצב נסיעה, דבר שבדרך כלל עושה צוות של ארבעה עד חמישה איש. לאחר שהוצאתי את התותח לכביש הראשי, רצתי שוב לעמדה לראות אם יש חבר’ה שצריכים עזרה. היו סביבי פצועים והרוגים. עזרתי להעביר את הפצועים לתאג”ד, למקום שאליו הגיעו בהמשך כוחות ההצלה. רק אז, לאחר הפינוי, נאספנו והתחלנו לספור את אנשינו: מי ישנו, מי איננו, מי פצוע”. (מתוך הכתבה “על אומץ לב, מסירות ואחוות לוחמים” מאת עמלי שחף, שפורסמה במגזין אלביט מערכות באפריל 2013).
אוספים את השברים
אל”מ (מיל’) אמנון הלפר סיים את שירות המילואים שלו בתותחנים כמפקד האגד של אילת. את מלחמת יום הכיפורים הוא מתחיל ביום שלישי. המלחמה תופסת אותו כשהוא בשווייץ. הוא מגיע עם המטוס הראשון שיכול היה להביא אותו ארצה ומיד מדרים לרפידים.
גדוד 329 אינו זר לאמנון. הוא שירת כקצין בגדוד ה-175 מ”מ הסדיר הראשון בצה”ל – גדוד 55. הגדוד הסדיר היווה מעין בית ספר להכשרת גדודי המילואים שהתווספו מאוחר יותר, וביניהם גדוד 329 המדובר. אמנון השתחרר ב-1973 ושובץ בגדוד המילואים. עם הגעתו לרפידים הוא פוגש את רס”ר הגדוד שבא להעמיס תחמושת. אמנון מגיע למג”ד יוסי קימל שמשבץ אותו בסוללה ב’ של אדמון.
“ירינו בג’ידי”, מספר אמנון. “דילגו אותנו למיתלה. אילן המסו”ל נפצע מאש ארטילרית שקצין תצפית מצרי כיוון. נגמרה לנו תחמושת ה-175 מ”מ, עשינו הסבה מהירה ל-203 מ”מ, והמשכנו לירות”.
בשבת בה תקפו המטוסים היה אמנון בסוללה ב’ שהייתה מרוחקת מסוללה א’. הוא שמע על ההפצצה ושיש פצועים והרוגים. הוא מכיר חלק מהאנשים שהיו איתו בטירונות מחזור אוגוסט 69′. קימל המג”ד קרא לו, הסביר לו על חומרת מצבה של הסוללה ועדכן אותו שזלמנוב המסו”ל נהרג אף הוא.
אמנון מקבל באותו רגע פיקוד על מה שנשאר מהסוללה. המשימה שלו היא לשקם אותה במהירות ולהשיבה לסדר הכוחות של צה”ל. “הסוללה התפנתה לרפידים”, מעדכן אמנון, “שם קיבלתי אותה, למעשה את שאריות הסוללה. החיילים היו המומים בחלקם. אני אוסף אותם, מציג את עצמי וקורא להם לחזור ביחד למלחמה”.
משום מקום מגיעים תותחים חדשים. אמנון לא זוכר אפילו מהיכן הגיעו. הם מתאמנים ברפידים כאשר ברקן משמש כקצין עמדת תותחים ובוימר כקצין סיור. הסוללה שבה לאיתנה במהירות וחוזרת למעגל הלחימה תוך שהיא גובה מהמצרים את מחיר הסוללה הפגועה.
אחרית דבר: נקמת הכורכר
“נקמת הארטילריה במערכת ההגנה האווירית המצרית לא איחרה לבוא והיא הייתה קשה ומכאיבה”, מסכם רס”ן (מיל’) בני ארבל.
“חלקה של הארטילריה בהשמדת מערך הטק”א (טילי קרקע-אוויר) המצרי בגזרה שמן הגשרים ודרומה, בואכה סואץ, היה מכריע. החל בכך האגד הארטילרי המוקטן שנע דרומה במסגרת אוגדה 162. האגד הפעיל אש ארטילרית נגד כל סוללות הטילים שהיו על ג’בל ג’ניפה וממערב לו. כל הסוללות שהיו בציר תנועת אוגדה 162 על ההר, ובציר תנועת אוגדה 252 הושמדו בשיתוף פעולה בין השריון לארטילריה – המועטה, אך היעילה. בשלב השני, הפעילו התצפיות הארטילריות של אוגדה 162 שני גדודים של אגד ארטילרי 215, שהיו פרושים ממזרח לאגם המר הגדול, והשמידו שתי סוללות טק”א. בשלב זה, נותרו בכל הגזרה הדרומית בין שמונה לעשר סוללות טק”א, לקראת הפסקת האש הראשונה ב-22 באוקטובר.
“התקדמותה של אוגדה 162 דרומה הייתה איטית נוכח ריכוז כוחות שריכזה ארמיה 3 במרחב המישורים שבין ג’בל ג’ניפה לסואץ. כמו כן, התקדמו כוחות של דיוויזיה 4 וערב רב של יחידות, שהביאו המצרים ממערב, ואיימו על אגפי הכוח היורד דרומה. הכוח הקרקעי נזקק בדחיפות לסיוע אווירי, אולם הרמטכ”ל אלעזר הטיל וטו על סיוע אווירי, בין אם סיוע קרוב ובין אם אמנעה, כל עוד היו סוללות טילים מצריות פעילות בגזרה.
“בשלב זה הוחלט כי אגד ארטילרי 209 של אוגדה 252, שהיה פרוש בגזרות הג’ידי והמיתלה, יפעילו תכנית בשם ‘בנדיגו’, שהוכנה עוד לפני המלחמה ונועדה במקור לשלבי פתיחת הלחימה, ועיקרה היה חיסול סוללות הטילים באמצעות ארטילריה מוכוונות תצפית אווירית שהותקנה במטוסי עיט. לשם כך, רוכזו שמונה סוללות ארטילריה, ביניהן שתי הסוללות הכבדות שנותרו במסגרת גדוד 329, אשר ירו על שמונה סוללות הטילים האחרונות בגזרה. סוללות גדוד 329 ירו כל אחת 40 פגזים על שתי סוללות טילים והשמידו אותן. ארבע סוללות אחרות הושמדו על-ידי שני גדודי ארטילריה בינוניים. שתי סוללות הטילים האחרונות הושמדו בפעילות משולבת של כוחות אוויר, קרקע וארטילריה.
“התוצאה הייתה שבבוקר ה-23 באוקטובר, הייתה הגזרה ריקה מכל סוללת טילים מצריים וחיל האוויר התפנה לספק סיוע צמוד ואפקטיבי לכוחות הקרקע – דבר שהביא בסופו של אותו יום לכיתור הארמיה השלישית. חיל האוויר המצרי ניסה להתערב ברכזו את מירב הכוח שהצליח לגייס, אך חיל האוויר הישראלי, שפעל בשמיים נקיים מטק”א, הפיל 21 מטוסים מצריים”.
מערכת תמיד תותחן קוראת לכל מי שיכול לזהות את עצמו ואת חבריו לסוללה ולגדוד לעדכן אותנו באמצעות פנייה לעמותת “יד התותחנים”, בטלפון 04-6396573 או במייל [email protected].
להלן התמונות בהן נראים חיילי הסוללה: