“הנושא העיקרי שלי הוא מרגמה “6. אין זכר למרגמה הזאת וזה מפריע לי מאד”, אמר לי אליהו מתניה. 
אליהו, לשעבר מפקד מרגמה “6 (“פריץ”) במלחמת העצמאות, המשיך ואמר כי “למעשה לא הייתי אף פעם תותחן.” למרות שעבר הכשרה כתותחן, כל שירותו בחיל היה במרגמות, למעשה עד למבצע “קדש” שבה הוצע לו לעבור קורס קצינים. אליהו מתניה סירב בגלל הגיל, ואז הועבר לגדוד איכון (כאשר המג”ד היה דב טירס, אביו של מי שהיה קתמ”ר, עודד טירה). “הציבו אותי במרכז החישובים, מכיוון שאני מהנדס, וחשבו שכל מהנדס יודע חשבון.” מתניה היה בגדוד איכון עד מלחמת יום הכיפורים, ואז השתחרר משירות ביטחון.
אליהו מתניה שירת ב”משטרת הישובים העבריים” כנוטר. “הייתי אחד האנשים הראשונים שיכלו לשאת נשק ברישיון באותם הימים ולהתרוצץ בטנדר לכל מיני מקומות,” מוסיף מתניה.
בין שתי ההפוגות שירת ביחידת “שריון ותותחנים” בירושלים ומשם הועבר לתפקיד רגם, בגונדת תותחנות של חטיבת “עציוני”. הבסיס העורפי של הגונדה היה בדיר יאסין – בסמוך לשכונות גבעת שאול והר נוף של היום.
גונדת ירושלים לתותחנות, בפיקודו של מאיר גולדשטיין הפעילה כלים שונים, ביניהם מחלקה של שש מרגמות “6 (“פריץ”) בפיקודו של אהרון סטריקובסקי (ניר), מי שעתיד היה להיות סמח”ט חטיבת המרגמות הכבדות. מתניה נשלח לסנהדריה שמול בית הספר לשוטרים שם פגש את מפקדו, שאת שמו הוא מתקשה לזכור. הוא חושב ששמו היה ידידיה (זאב בנימין פון ויזל מציין אדם בשם אדם בן טוביה כמפקד מחלקת מרגמות בירושלים – ס”ש). מתניה מספר: “שנים אח”כ נפגשתי עם פרופסור באוניברסיטה במסגרת עבודתי כמהנדס, ועל אחת מכונניות הספרים הייתה תמונה של מפקדי. התברר שהוא אביו של הפרופסור”.
במשך כל קרבות “עשרת הימים” היה מתניה מפקד צוות מרגמה, איתה ירה מחצר בית בשכונת סנהדריה. לאחר ההפוגה השנייה הועברה המחלקה לשכונה הגרמנית, בפיקודו של אבשלום דייגי דשו”ט. בשכונה הגרמנית היו הרבה וילות קטנות שהערבים בנו בזמנו בקטמון, בתים בני קומה אחת או שתיים עם מרתף וחצר. את המרגמה הציבו בחצר, במרתף אחסנו את הפצצות, ומשם ירו לפי הצורך. המפקד הישיר של אליהו היה גבי בן אור, שהיה גם המת”צ בבית החולים הגרמני. עיקר המטרות שלהם היו לכיוון העיר העתיקה. מוסיף מתניה: “לאחר תקופה קצרה שהיינו בשכונה הגרמנית הועברנו למחנה ‘אל עלמיין’ ומאז לא ראיתי יותר את מרגמות “6. הוסבנו למרגמות 120 מ”מ מ”י, בהתחלה ללא גלגלים ואח”כ עם גלגלים.”
עם הקמת חטיבת המרגמות הכבדות הועברו רוב חיילי גונדת ירושלים לגדוד 182 של חטיבת המרגמות. המג”ד היה יעקב ביברגל, חבר קיבוץ מעגן מיכאל, ומפקד הפלוגה שלו היה שיפר.
לאחר מלחמת העצמאות שירת מתניה בגדוד 332 (הגמ”כ האורגני של חטיבת “גבעתי”) ובמילואים בגדוד 336 (הגמ”כ האורגני של חטיבת “כרמלי”), בזמן לימודיו לתואר מהנדס בטכניון העברי בחיפה. לאחר מבצע “קדש” עבר מתניה, כאמור, לגדוד איכון.
על מרגמת “6 מספר מתניה: “הדיוק היה גרוע. לאחר כל ירי המרגמה הייתה מתהפכת ימינה או שמאלה. לפצצה לא היו חנו”ת, למרגמה היה ‘כבשן’. בחלק התחתון של המרגמה היה תא שלתוכו הכניסו את ה’מקרונים’, ואת התא סגרו בעזרת ידית. בידית היה תחמיש שהיה מצית את ה’מקרונים’ ומשגר את הפצצה. את הירי ביצענו בעזרת חבל ארוך כאשר בעת הירי הסתתרנו במרתף.”
המפגש עם אליהו מתניה הזכיר לי כי בנופש המשפחות השנתי פניתי לקתמ”ר, אלון קלוס, בבקשה להשלים את מצאי התותחים שלנו בתצוגה בבית התותחן.
תולדות מרגמה “6 – “פריץ”
באפריל 1948 החלו מדעני חמ”ד בראשותו של המהנדס יוחנן רטנר בתכנון מרגמה “6, כשהם מסתייעים במומחי ההגנה בכל הקשור לשאלות הטקטיות-שימושיות שלה. ב-11.4.1948 כינס מפקד חמ”ד, שלמה גרוזובסקי ישיבה שבה נכחו, אנשי תעש חוץ (“היוצר”), המהנדסים שמחה בלס ויוחנן רטנר, ואנשי בתי החרושת “מגן צ’טווד” ו”המלחים”. בישיבה ביררו את הצעדים להתחלת ייצור מידי, והחלו בשחרור עובדים, באגירת חומרי גלם ומכשירי ייצור. נמסרו שרטוטים ומפרטי ייצור. לתפקיד מנהל הפרויקט מונה דוד פרומר.
ב-8 במאי הוכנה המרגמה הראשונה והחלו הניסויים. יומיים מאוחר יותר הוזמנו 25 מרגמות ו-3,000 פצצות (למרות שעדיין לא נפתרו כל הבעיות הקשורות בייצור הפצצה). כן הוזמנו על-ידי “שירות התחבורה” 49 עגלות גרירה למרגמות, ועד אמצע יולי יוצרו 24 מהן, בתכנונו של המהנדס ג’ו קריידן. הפצצות יוצרו ע”י מפעל “S” של תעש, בנחלת יצחק, בהנהלת איסר סנפירי, והזמנת המרעומים נמסרה לחיים סלווין (ראש תעש). תחילה נמסרו המרגמות ישירות ל”שירות התותחנים”, אולם החל מחודש יוני הן הועברו קודם לבדיקה במחלקת החימוש ורק אחר-כך נמסרו לייעודן. בהיעדר חומרים מתאימים יותר, יוצרו הקנים מצינורות קידוח המלופפים מבחוץ בכמה שכבות חוט ברזל (כפי שיצרו תותחים במאה ה-17). כבר בניסויים הראשונים נתגלו בהן תקלות חמורות: נטייה של הקנה להתפוצץ בעת ירי, פיזור גדול וטווח נמוך בהרבה מן המתוכנן.
המרגמה הייתה סכנה למפעיליה, שנאלצו לבצע את הירי באמצעות חבל ארוך ומתוך שוחה, דבר שהגביל את השימוש בה להפעלה רק מעמדות מוכנות מראש. הפצצה הייתה מורכבת מחנ”מ שבראשה מטען חלול. היה לה אפקט הרס ניכר נגד מבנים, אך בעיקר היה לה אפקט מורלי גדול. מסיבות אלה זכו מרגמות ה-“6 בהצלחה בהפעלתן בירושלים אך פרט לכך הכזיבו את הציפיות מהן.
המרגמה זכתה לכינוי “פריץ” על שמו של פריץ עשת (אייזנשטט), שהיה בין מצדדיה הנלהבים. 
***
לאחר מאבק ממושך במחלה, נפטר אליהו מתניה ב-4 מרץ 2016, והוא בן 88. הוא הותיר אחריו בת – יעל שחר, ובן – ד”ר אביתר מתניה, ראש מנהלת הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה. בן נוסף שלו, אהוד “אודי” מתניה ז”ל, נפל במלחמת יום הכיפורים.