בשנת 1977 הוחלט בצה”ל להקים מפקדת-על ליחידות המוצנחות, שתהיה במתכונת אוגדה. קראו לה בתחילה אוגדת קחצ”ר. גוף כזה זקוק כמובן גם למפקדת סיוע ארטילרית ברמת האוגדה. בסיועו של הקתמ”ר דאז, תא”ל אברהם בר-דוד, התחילה התארגנות מחדש של הגרעין הקטן של אנשי הסיוע שנותרו במפקדת קחצ”ר מאז מלחמת יום הכפורים, במגמה להקים מפקדת סיוע אוגדתית של ממש.
ההרגשה הייתה, ששלושת גדודי המרגמות האורגניים של חטיבות הצנחנים אינם זוכים לתשומת הלב הראויה של חטיבות האם, וכי מבחינת רענון כוח אדם, אמצעים ואימונים, הגדודים הללו נמצאים בירידה. הרעיון שהועלה בפני הקתמ”ר היה להוציא את גדודי המילואים הללו מהחטיבות ולכנס אותם יחד, פיקודית וגיאוגרפית, למבנה של אגד ארטילרי, ובכך לשמר את רמתם ואת הכישורים המיוחדים שלהם. הקתמ”ר קיבל את הרעיון, אך ב”אוגדה” של הצנחנים, על אף שהיו מעוניינים בכך, עדיין לא ידעו כיצד “לבלוע” פרויקט כזה. לפיכך, הוחלט לבצעו תחילה בימ”חים של מפקדת קתמ”ר. ואכן, הועברו לשם גדוד 332 מחטיבה 35 וגדוד 343 מחטיבה 55. את הגדוד השלישי, 425, לא הסכימו במטכ”ל לצרף לאגד. גדוד זה איבד את מאפייניו המיוחדים כגדוד מוצנח ועבר ת”פ פיקוד צפון. למפקד הסיוע של האוגדה מוניתי אני, לאחר ששירתי כסג”ם בגדוד 332 בחטיבת הצנחנים בשנת 1956, וכמג”ד גמ”כ מוצנח זה במלחמת יום הכיפורים.
הקמת המפס”א הייתה תהליך קשה. על כל תפקיד ועל כל כלי רכב או ציוד היה צריך להלחם, ואפיל ו”לסחוב” ממקורות שונים. הקתמ”ר והקחצ”ר השתדלו לעזור. האלוף רפאל (רפול) איתן ז”ל, שמונה לראש אג”ם, גילה אהדה לעניין, אבל המערכת הצה”לית הכבדה לא קיבלה זאת ברוח טובה. העובדה שכל קציני המפס”א היו אנשי מילואים הקשתה מאד. היה צורך במישהו שיהיה נוכח בקביעות במפקדת קחצ”ר כמייצג של מפקד הסיוע וכמטפל בכל ענייני היום-יום. לאחר מלחמה עיקשת הוכר צורך זה, ובתחילת 1978 הוצב קצין סדיר מחת”ם כקמב”ץ של המפס”א באופן קבוע. זה היה צעד חשוב שהקל על קידום ענייני האגד שבדרך. הקמת המפס”א הוכיחה את עצמה ב”מבצע ליטאני”, 1978, כאשר גויסה ושירתה כמפקדת סיוע של האוגדה במשימת הכיבוש של כל הגזרה המערבית של דרום לבנון.
ראוי לציין, כי בתהליך הקמתו של האגד המוטס הסתבר, שלא היה במערך הסדיר אף גורם שמעורה דיו בבעיותיה הייחודיות של ארטילריה מוטסת, וגם לא נמצא מי שיש לו מוטיבציה מספיק חזקה לקדם את העניין. כתוצאה מכך, החלו קציני מילואים מגדוד 332 להתנדב לשירות קבע. אבי שדמי התגייס באוקטובר 1978 כקמב”ץ הסיוע באוגדה ואני התגייסתי באפריל 1979 (וקודמתי לדרגת אל”מ). הלל אהרמן התגייס בינואר 1980 והחליף את שדמי באוגדה. יותר מאוחר, בשנת 1983, התגייס גם רן כהן, שהיה סגן מפקד האגד, לחצי שנה. קצינים אלה שקדו על קידום נושאי התו”ל, האימונים, הציוד וכוח האדם, ותרמו לביסוס האגד הארטילרי, במתכונת מלאה.
באשר לגדודי הארטילריה המוטסת, הוחלט כי גדוד 332 (שמספרו הוסב בינתיים ל-7038) ימשיך לשמש גדוד סיוע קל מצויד במרגמות 120 מ”מ, עם דגש על כושר צניחה והטסה במסוקים ובמטוסי תובלה. הגדוד חזר להתאמן במרגמות נגררות ע”י כלי רכב קלים. לעומתו, גדוד 343 (שמספרו הוסב ל-7041), עבר הסבה לתותחים D-30 יבילי-אוויר. כך החל עידן התותחים המוטסים בצה”ל.
האגד הארטילרי, אשר הוקם כדי לאגד את יחידות הארטילריה המוטסת, היה, על כן, מעין “סלט” של סוגי כלים שונים, אשר מותאמים בתצורה שלהם לכל סוגי התובלה האווירית ולכל סוגי המשימות של הצנחנים. כאשר קלט חיל האוויר מטוסים ומסוקים חדישים, שיכולים לשאת מטענים כבדים יותר, חלו שינויים גם בגדודי הארטילריה המוטסת ונקלטו תותחים שונים, שגם בהם נערכו אימוני הטסה או הטלה. היחידה היוותה אתגר מתמיד בפני מערך ההספקה בהיטס של הצנחנים, משום שנדרשה לקני ארטילריה בגדלים שונים ולסוגי פצצות ופגזים מסוגים מגוונים. “אנחנו אחד המטענים הכבדים והבעייתיים של מערך ההספקה בהיטס וביחד עם חיל האוויר ערכנו גם תרגילים ‘משוגעים’ שאנחנו המצאנו”, סיפר אשר דיאמנט, ממפקדי היחידה. “נהגנו ‘לתפוס טרמפ’ על תרגילים של חיל האוויר ולמדנו הרבה מן הביצועים של הטייסים, אשר נתנו לנו רעיונות חדשים בדבר אפשרויות פעולה.”
בקיץ של 1979 ביצע גדוד 7038 אימון ייעודי ובסיומו השתתף בתרגיל חטיבתי מוצנח באזור ניצנה. הגדוד, כולל הציוד והחיילים, הוצנח ונתן סיוע לחטיבה.
באותה תקופה ביצעו שני הגדודים תרגילים מוטסים, שכללו גיוס זריז של הסוללות, הצטיידות מהירה, קבלת תדרוך וביצוע תרגיל יביל אוויר בלילה, לרבות ירי, הקפצות ופינוי אווירי. תרגילים אלה שימשו דוגמה ליחידות אחרות בצה”ל לעריכת תרגולות פתע מהירות ומורכבות.
בשנת 1980 השקיעו הגדודים שעות רבות באימוני חי”ר יסודיים וחלק מגדוד 7038 השתתף בתרגיל חטיבתי שבמסגרתו נערך ניסוי להצניח את החיילים, יחד עם אמצעי הלחימה מן הפתח האחורי של המטוס. שיטה זו לא הוכתרה כהצלחה.
בשנת 1981 הועברו שני הגדודים מאגד ימ”חים מקתמ”ר לאוגדת הצנחנים שהתמסדה בינתיים. הימ”חים הגדודיים מוקמו בבסיס לא רחוק ממפקדת האוגדה. אז החלה עבודה יותר מסודרת בניתוח מבצעים אפשריים, שבה הסתבר, כי תותח D-30 אינו יכול לתת תשובה מספקת, בכוח אש ובטווח, למבצעים בקנה מידה גדול. לכך דרוש כלי יותר כבד. המסקנה הייתה שצריך לעבור לתותח בינוני נגרר 155 מ”מ. בהתחלה זה נשמע דמיוני אבל כרגיל, העקשנות והדבקות במשימה הועילו.
באותה שנה, עברה סוללה ג’ של גדוד 7041 אימון הסבה ניסיוני לתותח M-71 155 מ”מ. הגדוד קיבל תגבורת בכוח-אדם מחת”ם לצורך זה. רבים מבין הספקנים והציניקנים לא האמינו באפשרות של הטסת תותח כבד, אך הניסויים של יחידת ההספקה בהיטס הוכיחו כי הדבר אפשרי, וניתן להטיס את התותח עם הגורר “אלפא” במטוס “קרנף”.
בשנת 1982 השלים גדוד 7041 את תהליך ההסבה לתותחM-71  והוגדר כגדוד דו-תכליתי, המסוגל להפעיל את שני סוגי התותחים. במקביל נעשתה עבודת מטה מסודרת לקביעת הדפוסים הסופיים של מבנה הקבע של האגד, ניתן לו מספר (9693), ועוצב הסמל הייחודי שלו.
עם פרישתי מתפקיד מפקד האגד (הראשון), במאי 1982, החליף אותי אל”מ שמעון רום. זמן קצר לאחר מכן השתתפו יחידות האגד במלחמת לבנון הראשונה, שם הוכיחו את היכולת המיוחדת שלהן.