אחי המפקד

סא"ל יאיר זינר ז"ל היה בכיר הנופלים של חיל התותחנים בלבנון. אחיו אסף מספר על אהבתו הגדולה לחיל, לירי ולעשן התותחים ועל מפקד שהיה כאבא לחייליו

אסף זינר     2013/08/20 - 12:21:20

“אני מגיע ממקום שאין בו ערך לחיי אדם, ומי שמכיר את הדברים האלה יכול לאחל רק את הדבר הזה לאחיו: שכשיגיע לצבא יפטרו אותו. לא בגלל בגלל כושר לקוי, אלא בגלל שיהיה שלום באזור,
ואני מאחל לכולנו שלום". את הדברים האלה אמר אחי יאיר ז"ל, כשהתבקש לברך אותי לכבוד בר המצווה שלי, שנערכה כשנה לאחר פרוץ המלחמה. לבר מצווה הוא הגיע היישר ‘משם’, ולעדות אף לבש מדי ב’ מאובקים ונשא נשק קצר. באותו יום הייתי ילד וחגגתי. לא באמת הבנתי את הניגוד בין המקום ממנו בא לבין שמחת בר המצווה שלי. שנה וקצת לאחר מכן, כשהיה בן 30 , הוא נפל בלבנון.

יאיר נהרג כשעלה על מוקש במהלך תרגיל האגד בבקאעת הלבנון, ב 12- בספטמבר 1984 . באותו זמן הוא שימש כסגן מפקד אגד “עמוד האש", והיה הבכיר מבין הנופלים של חיל התותחנים במלחמת של"ג. כיוון שהוא התגייס לצה"ל ב 1972- , כשהייתי רק בן שנתיים, הייתי רגיל לראותו במדים, עולה בסולם הדרגות ומשתתף בטקסים מרהיבים. “אני גאה שאני נמנה על החבורה שמקדישה יום ולילה ממרצה" אמר יאיר לא פעם. אני הייתי גאה באחי שמדבר לפני חיילי הגדוד שלו והם מרעימים לו “הקשב". זה אותו אחי שנהג להשתובב אתי כשבא לחופשות השבת שלו. אהבת חייו הייתה הצבא. והוא נשם אותו בכל כוחו. יאיר אהב את הרעש של מנועי התומ"תים על המשטח, את ריח הסולר והשמן ובעיקר את ריח אבק השריפה לאחר ביצוע ירי. “מטרת סוללה" הייתה בשבילו גם התפרצות אדרנלין בגוף. הוא פשוט אהב את זה, בכל ליבו. התנדב להישאר שבתות. גם בסיני, גם ברמה, גם בלבנון.
כשהפך מפקד, נוסף לזה רגש האחריות. בפרוץ המלחמה הוא עוד פיקד על גדוד “דרקון". הוא התייחס לחיילים שלו כאל ילדיו. ילדים שלעולם לא יוולדו לו. הוא לא ריחם עליהם ודרש מהם תמיד את המירב, וכשמישהו פישל הוא גם שילם על כך, בדרך כלל בימים יקרים “בפנים". אבל יאיר לא שכח לבקר אותו בכלא, לעודד אותו, לתת לו חפיסת סיגריות ולהנחית עליו שיחת מוטיבציה. כזאת, שהחייל לא שמע מעודו ולעולם לא שכח. ויקי בר, שהיה מפקד צוות בגדוד של יאיר, סיפר לי פעם, כי כאשר נאלץ לעזוב את הגדוד לאחר פציעה בברך, קרא לו יאיר ואמר: “אני לא מוכן שתלך לכל מקום אחר, אלא לאחר שאבדוק ואוודא שאתה הולך מפה למקום טוב וראוי לך. כפי שקיבלתי אותך באהבה, כך אני שולח אותך באהבה". ויקי סיפר כי גם כשהגיע ליחידתו החדשה, יאיר התקשר ושאל אותו האם הוא מרוצה, והאם יאיר יכול לעזור במשהו. קשה לצפות ממפקד במהלך המלחמה לחשוב על החייל ההוא שכבר לא תחת פיקודו, כאשר על ראשו כל ענייני לבנון. כזה היה יאיר.

פעם אחת, קצת לפני שעזב חזרה לקרב, אמא אמרה לו “שב כמה דקות ,לפחות תאכל מרק". “אמא", הוא אמר לה, “לך יש חמישה ילדים לדאוג להם. לי – חמש מאות". אמר ונעלם. גם עתה 30 שנים לאחר נפילתו של יאיר, עדיין מרבים לבקר אותנו חבריו הנאמנים מדי שנה ביום הזיכרון. עובדה זו מראה עד כמה עמוק היה הקשר שנרקם בין יאיר לחבריו הלוחמים. הם זוכרים ומוקירים את האיש שהיה בשבילם חבר במלוא מובנה של המילה. רבים מחבריו ספרו לי שהם חבים את חייהם ליאיר. במקרה אחד בולט הוא מילט משאית עמוסה תחמושת מטווח אש, שניות בודדות לפני שזו התפוצצה על תכולתה. הכוחות שהו בחניון לילה, ומחבלים הצמידו מטען חבלה בירכתי המשאית האחרונה בשיירה. זו התפוצצה על תכולתה. הגרוע מכל היה שהיא גם הדליקה את המשאית הצמודה לה ולאחר דקות ספורות עלתה גם היא באש. יאיר ללא היסוס קם וזינק לעבר המשאית הרביעית בשיירה התניע אותה והוציא אותה מטווח האש על מנת להציל את חיי אדם מיותרים ואת יתר התחמושת. הסיכון היה רב מאוד. המשאית השלישית התפוצצה שניות לאחר מכן. באותו יום בו עלה על מוקש, ביקש לנסוע לנקודה שתאפשר לו לצפות בתרגיל האגד מגבוה. הקמב"ץ של האגד התלווה אליו ובאופן טבעי התיישב על כסא הנהג. יאיר מחה בתוקף. “אתה נשוי – אני נוהג". כשהתפוצץ המוקש מתחתיהם, יאיר חטף את הפיצוץ בעוצמה ואף הצידה ואילו צביקה הקמב"ץ נשאר המום במקומו על הכיסא ליד הנהג. היה באחי משהו אלמותי. האישיות הקורנת והשמחה שלו לא איפשרה לנו אפילו לחשוב על אופציה, שעלול לקרות לו משהו.

אפילו לא הקטן ביותר. לאחר מותו נקרא המחנה של גדוד התותחנים במבוא שילה שעליו פיקד על שמו, בטרם פורק לפני מספר שנים. כל הגדוד היה שםלחלוק כבוד למפקדם האהוב. כפי שבלוויה לא ויתרו חיילי הגדוד וביקשו להיות בעצמם משמר הכבוד שלו. לאחר לחצים שהופעלו בעניין, הוטסו החיילים לשם כך מלבנון הרחוקה היישר לראשון לציון. איני יכול להוכיח דבר, אך אני חושב כי יאיר עצמו לא היה כל כך בעד המלחמה, בוודאי לא בסדרי הגודל של הכניסה ללבנון. אבל, הוא נשאר נאמן להחלטות של הצבא ושל הדרג המדיני. פטריוט אמיתי בכל רמ"ח איבריו. כשנה לפני שנהרג, הוא התראיין ליומן השבוע של הטלוויזיה הישראלית וסיפר על חיילים שלו שנפגעו פיזית או נפשית. באותו ראיון חזר והדגיש עד כמה חשוב למפקדי הגדודים והפלוגות, לחזק את השורות.