כשהאדמה רעדה

"בשעה 13:57 זעקת אימים קורעת את דממת האלחוט בקשר: 'סוללות אויב פתחו באש!' מייד אחר-כך נשמע רעש אדיר של למעלה מ-1000 תותחים סובייטים יורקים אש בקצב מקסימלי, וכל רמת הגולן רוקדת כברעידת אדמה נוראית". רס"ן (מיל') אשר דנק מביא את סיפורה של סוללה ג' בגדוד 334 במלחמת יום הכיפורים

מאת רס"ן (מיל') אשר דנק

מכמ"ת 160 מ"מ בזירה הסורית במלחמת יום הכיפורים (צילום: AP)

"בשלב ראשון אתה עולה כקת"ק (קצין תצפית קדמי) לתל א-שייח'ה (היום נקרא "חרמונית"), יושב על ההר שבועיים-שלושה, לומד פיקס את כל הגזרה. עליך להכיר כל סוללה, עמדה, צומת, ציר. ברוך הבא ואני מאחל לך בהצלחה!" כך מקבל אותי סמג"ד 334 באפריל 1973 ב"מחנה עודד" – שכונת הווילות של הקצינים הסוריים שבפאתיה הצפוניים של קוניטרה. קצין צעיר ונרגש במשימה ראשונה; לא תרגיל ולא קורס – הפעם "על אמת". חברתי ללוחמי גולני על ההר והתחלתי בלימוד אינטנסיבי של הצד המזרחי. היה עליי להתרגל לשמות שהפכו חשובים בחיי באותם חודשים: תל דהור, תל אל-אחמר, טריינג'ה, חרפא, חאן ארנבה, ג'ובתא אל חשב... והרחק דרומה – מפקדת פיקוד הדרום הסורית על התל הנושא את השם הייחודי "תל אל-חרא" ולידו העיירה "אל חרא".

הבוקר קשה לתצפית. השמש העולה במזרח מסנוורת. בצפייה מערבה לשטחנו נראים יער אודם הקסום שלמרגלותינו, קיבוץ אלרום, עמק החולה, הרי נפתלי. ואני חושב לעצמי 'כמה יפה הארץ עליה אנו שומרים'. אחר הצהריים, כשהשמש במערב ומאירה מזרחה, אלו השעות בהן אנו צופים על שכנינו ולומדים את השטח. לפתע, לאורה של השמש, מתגלים פרטים רבים שלא ראינו יום קודם או בבוקר.

בתחילת הקיץ של 1973 ירדנו למחנה העורפי ג'למה שליד יגור, ממנו לאימון בחרבת מאחז, אחר-כך לנופש גדודי בעכו, וחזרנו באוגוסט לגולן. מזג האוויר הנפלא של הגולן, הטיולים בשבתות כשניתן היה, שגרה, קצת אימונים ושלווה שמשו בערבוביה – כלום לא רמז על שעומד להתרחש בסתיו.

ב-13 בספטמבר 1973, עקב הפלתם של 12 מטוסי מיג 21 סוריים בקרבות אוויר, הוכרזה כוננות ורבו הדיבורים על יום קרב הממשמש ובא. יום קרב בגולן היה פורץ מדי כמה חודשים מאז מלחמת ששת הימים ועיקרו חילופי אש ארטילריים בין תותחני צה"ל ועמיתיהם למקצוע מן העבר השני. לצעיר חסר ניסיון כמוני, היה מרתק לשמוע את ותיקי הגדוד מספרים על ימי הקרב הקודמים, כמות הפגזים שירו, אש הנ"ס (נגד סוללות) שחטפו, ועוד. אז עוד לא ידעתי על יום הקרב הגדול מכולם העומד להתחיל בקרוב.

החל מראש השנה (27 בספטמבר 1973) החלו להגיע עדכונים עם נקודות ציון של סוללות ארטילריה סוריות  בקצב הולך וגובר. בעוד אנו מעדכנים את לוח הארטילריה במטרות חדשות, כבר היה מגיע שליח הקמ"ן עם רשימה חדשה, גדולה מקודמתה.

מאוחר יותר התקבלה פקודה לעזוב את עמדת תל פארס בה ישבנו, לדלג צפונה ולפרוס ליד מסעדה. במקומנו, לעמדת תל פארס נכנסה סוללה מגדוד 405 שהגיעה לתגבר.

בתוך מספר שעות ארזנו הכול, דילגנו והתמקמנו במקומנו החדש ליד מסעדה, כשהעמדה המיועדת לנו הייתה ממוקמת בוואדי מערבית לבירכת רם ובצמוד לרכס.

גדוד 334 באותם ימים היה מורכב משתי סוללות של מרגמות כבדות מתנייעות (מכמ"ת) 160 מ"מ על מרכב של טנק שרמן וסוללה אחת של תותחי 155 מ"מ, אף הוא על מרכב שרמן.   

יום שישי, 5 באוקטובר 1973, ערב יום הכיפורים, הוקדש לסיורים בשטח ולאיתור ובניית עמדות חליפין מתאימות ליום הקרב הצפוי. בינתיים, קצינים אחרים מהגדוד יצאו וחברו חלקם לגדודי הטנקים כקש"אים (קצין שיתוף ארטילרי המצטרף ליחידה המסתייעת) או קת"קים וחלקם לאיוש תצפיות נוספות כמו "עיקול הטנק" שליד מוצב החרמון ועוד. מספר מצומצם של קצינים יצאו מוקדם בבוקר לחופשה קצרה. בדרכם הביתה, התקבלה פקודה לעצור יציאות לחלוטין. כיוון שלא היו אז טלפונים סלולריים הגיע מפקד הסוללה סגן יגאל ספיר לביתו בחיפה. על מרפסת ביתו המתינה אמו והודיעה לו שעליו לשוב לסוללה ללא דיחוי. מבלי לעלות הביתה, הסתובב וחזר לגולן, ומאוחר יותר חבר כקש"א לגדוד 53 של חטיבה 188. לפנות ערב, כשהשמש בראשי האילנות, התקבצנו בחדר האוכל המאולתר לתפילת "כל נדרי".

רמת הגולן רוקדת

למחרת, בשעה 10:00 לערך, בעודנו בחדר האוכל שהפך לבית כנסת, אנחנו מקבלים פקודה להפסיק את התפילה, לעלות למכמ"תים, לקשור על הכלים יריעות זיהוי כתומות עבור חיל האוויר, לפרוס בעמדה המיועדת  לנו, ולהמתין לפקודות שכן יום קרב עומד להתחיל. זעקות הזעם של החיילים הדתיים זכורות לי עד היום והבטחתם שלא ינוחו ולא ישקטו עד אשר אשפט בפני הרב הפקודי על "הפקודה הלא חוקית" שזה עתה נחתה  עליהם בעיצומה של תפילת יום הכיפורים. ההוראה הנוספת, לשבור את הצום, לפתוח מנות קרב ולאכול כדי "שיהיה לנו כוח" לבאות, הגדישה בעיניהם את הסאה.

החל משעה 11:00 אנו בעמדה, מנשנשים על הכלים ומאזינים לרשת האלחוט הדוממת, שכן ההוראה הייתה  לשמור על דממת אלחוט מוחלטת עד תחילת פעילות. אני יושב על המפי"ק (מוצב פיקוד קדמי – זחל"מ הפיקוד של הסוללה), מפצח גרעינים, מאזין ל-"ווייס אוף פיס" של אייבי נתן וממתין להוראות. בשעה 13:00 לערך מגיע  הסמג"ד החדש שלנו, סרן שמואל רשף ז"ל (לימים תא"ל וקתמ"ר) לביקור. הוא מביא איתו תדפיס מחשב ארוך, רשימה חדשה ומעודכנת עם נקודות ציון של סוללות אויב. הסתכלתי ברשימה ולא האמנתי למראה עיניי – 182 (!) סוללות אויב. מספר חסר תקדים ברמת הגולן. עשיתי חשבון שמדובר בכ-1100 תותחים (בסוללת תותחים, על-פי הדוקטרינה הסובייטית, ישנם שישה תותחים). "איך בלילה אחד צמח מספר הסוללות לכל-כך הרבה?", אני שואל את הסמג"ד. "גם הם מתכוננים ליום הקרב", הוא עונה.

בשעה 13:57 זעקת אימים קורעת את דממת האלחוט בקשר. עופר רבינוביץ, מסו"ל א' שהוצב כקש"א במוצב החרמון צועק: "סוללות אויב פתחו באש!"

מייד אחר-כך נשמע רעש אדיר, בלתי ניתן לתיאור במילים, של למעלה מ-1000 תותחים סובייטים יורקים אש בקצב מקסימלי. אנחנו נשכבים ליד הזחל"מ, ובכלים הלוחמים נכנסים לתא הלחימה. הרעש נורא. כל רמת הגולן רוקדת כברעידת אדמה נוראית. גיהנום עלי אדמות. הגוף מתמלא אדרנלין והפחד מתגבר. פגזים מתחילים להתפוצץ בעמדה וריח חריף של אבק שריפה ממלא את האוויר. הקשר שלידי חוטף רסיס ביד ונפצע, משאית התחמושת הסוללתית סופגת פגיעה ישירה ובנס לא ברור לא מתפוצצת. אחד המכמ"תים מתחיל לנסוע – לא ברור לו לאן. אנשים בהלם, בלחץ, הפנים מבוהלות. מעולם לא ראו, לא חוו, לא שמעו ולא הריחו מצב דומה. רשף הסמג"ד לוקח אחריות ופוקד על הכלים "היכון לנוע הפסק אש" שמשמעותו דילוג ונטישת העמדה המוכה שקצב  התפוצצות הפגזים בה רק הלך וגבר. יעף של מטוסים סוריים חולף מעלינו. "היו מטוסים ביום הקרב הקודם?", אני שואל את אחד הוותיקים. "אני שמעתי רק על ארטילריה", הוספתי. הוותיק לא עונה לי. בינתיים מהעמדה אני רואה פגז מתפוצץ על מחסן הציוד שלנו ליד בית הכנסת המאולתר בו נשאר מש"ק הדת שכעס על הפסקת התפילה והמשיך בתפילת יום הכיפורים.

אט אט אנו מצליחים לקבץ את הכלים ולנוע לעמדת החליפין. אנחנו מקבלים מטרה ומתחילים בירי, אולם שוב חוטפים נפילות בעמדה ונאלצים לדלג. כעת נשלחנו מערבה לפרוס מאחורי הר אודם, על "ציר חת"ם" החוצה את  יער אודם מצפון לדרום. בינתיים אנו שומעים ברשת ש"חרגולים נחתו באזור אילת". "אילת" היה שם הקוד של מוצב החרמון וה"חרגולים" הם המסוקים נושאי אנשי הקומנדו הסוריים. התזמורת הארטילרית סביבנו לא שוקטת לרגע וכעת נשמעת כצרור יריות רצוף וחסר מעצורים. סביבנו שריפות רבות ופגזים מתפוצצים ללא הרף.

ממקומנו החדש אנו מתחילים להעסיק באש מטרות שונות, בדרך-כלל טורי טנקים ונגמ"שים סוריים שהחלו עושים דרכם מערבה. אנו מקבלים מטרות חדשות מקציני התצפית ושמים לב שהטווח מתקצר ומתקרב אלינו. כשיורד הלילה דועכת מעט האש הסורית. אנו יורים קרוב יותר למוצבי הקו ומבינים שכנראה טנקים ונגמ"שים סוריים מתקרבים אליהם. באמצע הלילה הגיעו אלינו סמי-טריילים (מסוג ליילנד) עמוסי פצצות וחימשנו את הכלים. עשרות סמי-טריילרים כאלה הגיעו אלינו בכל ימי הלחימה והדאגה תמיד הייתה לפרוק אותם מהר ושרק יסתלקו מהעמדה.

הקנים הופכים שקופים

כשעלה השחר התבקשנו לירות במקביל על סביבות מוצבים 104, 105 ו-107. בסוללה בסך הכול ארבעה מכמ"תים, ובדרך-כלל סוללה יורה לעבר מטרה אחת בלבד. בשל הביקוש הרב לסיוע חייבים היינו לפצל את הסוללה לעיתים לשני כלים ולעיתים כל כלי ירה למטרה אחרת, לכיוון מוצב אחר. היה עלינו לחשב נתוני ירי במהירות לכל כלי וכלי כאילו היה סוללה נפרדת. הלוחמים ומפקדי הצוותים עובדים קשה מאוד ומחליקים מאות פצצות (43 ק"ג כל אחת) אל תוך הקנים השחורים של המרגמות. הקצב המקסימלי על-פי הוראות היצרן של הכלים הללו הוא שש פצצות לדקה. אני רואה את הצוותים עובדים כאחוזי אמוק ו"מאכילים" את הקנים בפצצות למכביר – יותר משש לדקה. מהחום הרב, הקנים שהיו פעם שחורים הופכים אט אט לאדומים ושקופים כך שלעתים ניתן היה לראות את הפצצה עפה ליעדה בתוך הקנה הלוהט והשקוף. התצפיות מדווחות על פגיעות יפות ואנו ממהרים לספר על כך ללוחמים שאינם רואים את המטרות. סביבנו, הסוללות הנוספות של הגדוד יורות ללא הרף. אין זמן לחשוב, אין זמן לנוח. מורידים נתונים, בודקים את הצוותים ומי שיכול הופך סבל ועוזר לצוותים להטעין עוד ועוד פצצות. מכשירי הקשר זועקים, הצוותים יורים, המשנה הטכני מחשב, ובהמולה הזו יש לענות לקציני התצפית, לחשב נתונים, להעביר אותם לצוותים, לוודא שהירי מדויק ולדבר עם שישה גורמים במקביל.

לימים נודע לי מאריה מזרחי המס"ח (מפקד סיוע חטיבתי) והקש"א יוסי דגן שטיווח מראשו של תל א-שייח'ה (חרמונית), שהירי המסיבי של סוללות הגדוד ביום זה על המדרון המזרחי של התל עצר ומנע מגדוד קומנדו סורי לעלות ולנסות לכבוש את תל החרמונית.

מדי פעם הייתה קורעת את הרשת זעקת "מיגים!" של קציני התצפית, ושניות אחר-כך מבנה סורי של מיגים או מטוסי סוחוי היה עובר נמוך מאוד מעלינו עד כי ניתן היה להבחין בפני הטייס תחת קסדתו. חלק מהחיילים הסתתרו בין סלעי הבזלת וחלק ניסו לירות על המטוסים ממקלעי ה-0.3 שעל הכלים. לא ברור אם הירי עשה משהו אבל לביטחון העצמי הוא ללא ספק הועיל.

מן העבר השני ראינו נסיונות תקיפה של סקייהוקים שלנו, אולם כשאלה הגיעו, אשכולות של טילי קרקע-אוויר נורו לעברם. המטוסים ניסו להתחמק אבל גם אם הצליחו לברוח מהטיל הראשון, השני או אולי השלישי, פגע בהם הרביעי. המחזות הקשים של מטוסי חיל האוויר נפגעים מעל ראשינו פגעו במורל ותמיד חיפשנו לראות אם נפתח מצנח לאחר הפגיעה או לא.

בבוקר יום שני, 8 באוקטובר 1973, נשמע פיצוץ עז מסוללה ב' שפרסה כמה מאות מטרים מאתנו. הסתבר, שלאחר סדרה ארוכה של ירי ועצירה ושוב ירי ועצירה, הוזנה המרגמה בטעות בשתי פצצות. כתוצאה מההזנה הכפולה נהרגו שישה לוחמים, בינהם סג"ם אבי גרינברג ז"ל ממטולה, שהיה על הכלי במקרה כדי לבצע תיאום ירי של מקלע ה-0.3 מ"מ. נסיונות לחלץ פצועים נכשלו כיוון שהתחמושת שעל הכלי הפגוע החלה להתפוצץ והייתה סכנה גדולה להתקרב. מייד אחר-כך כלי נוסף של סוללה ב' הושבת, כך שנותרו בה רק שני כלים תקינים. בהחלטת הסמג"ד צורפו הכלים התקינים אלינו והפכנו כעת לסוללה בת שישה קנים כמו אצל הסורים ממול.

בצהריים קיבלנו פקודה לדלג ולפרוס מזרחית לנו בבקעת יעפורי בין מטעי התפוחים של מג'דל שמס. זמן קצר לאחר ההתמקמות, אנחנו חוטפים מספר מטחים קרוב מאוד אלינו וגם בעמדה. ברור לנו שקצין התצפית הסורי שיושב במוצב הפטמה שמעלינו שולט עלינו באש ומפנה אלינו את התותחים הסוריים. אנו מבצעים ירי זרחן על ראשה של הפטמה להסתיר לו בעשן את התצפית, כשהמטווח הוא הסמג"ד הנמצא איתנו בעמדה ומתפקד כדרג קדמי ואחורי בו זמנית. לאחר מכן אנו מקבלים פקודה לדלג ולחזור לעמדתנו הקודמת ביער אודם. מאוחר יותר למדנו שתוכננה פעולה לכיבוש החרמון לה היינו אמורים לסייע, אך כיוון שזו נדחתה הוחזרנו למקומנו הקודם.

במהלך התנועה מודיעים לנו בקשר שאחד המכמ"תים התהפך במהלך התנועה. הסתבר, שמתוך לחץ לאחר שפגז סורי התפוצץ על הכביש לפני המכמ"ת, משך הנהג ידית היגוי הפוכה ונפל לתהום בעיקול הכביש בתוך תחומי הכפר מסעדה. קיבלנו הוראה להמשיך לנוע לעמדה ביער אודם ואילו קצין החימוש והסמג"ד יטפלו בחילוץ הכלי שהתהפך. בתאונה המצערת נהרג רב"ט יוסי עקיבא ז"ל, ועוד שישה פצועים חולצו מתחת המכמ"ת או לידו. נכנסנו ליער אודם, התקרבנו מזרחה עד כמה שאפשר לרכס ופרסנו בין העצים. מי האמין אז שאחרי 35-40 שנה אגיע שוב לאותו מקום עם תיירים ואדריך על "הג'ובה הגדולה" שהייתה בסמוך לעמדה שלנו.

בינתיים הצטרפו לסוללה חיילי מילואים, חלקם משוחררי הגדוד מהחודשים האחרונים שטרם שובצו ליחידת מילואים. חלקם הגיעו בבגדים אזרחיים ובכלי רכב פרטיים והצטרפו לצוותים לעבודה אותה הכירו מהסדיר.  נדרשנו לארגן להם מדים, קסדה ונשק. תרומתם של אלה הייתה גדולה שכן אנשי הצוותים "נפלו מהרגליים" מעבודת הסבלות הקשה של הימים האחרונים. כמו כן, נוספו סביבנו עוד ועוד גדודי ארטילריה של מילואימניקים  שהגבירו את תחושת הביטחון.

באחד הלילות נשמע רעש דומה לקולו של מסוק. הוכרזה כוננות בשל החשש שהליקופטר של אנשי קומנדו  סוריים נחת בסביבות הגדוד. כל הסוללה הושכבה במארבים היקפיים, ואני רצתי סביב הסוללה להעיר בבעיטות את החיילים התשושים שנרדמו. לבסוף, הסתבר שבלם לוע שעף מהירי המסיבי השמיע קול של רוטור מסתובב ומכאן עלה החשש לנחיתת המסוק.

היום הקשה ביותר מבחינת דרישת האש וכמויות הפגזים שירינו היה יום שלישי, 9 באוקטובר 1973. מזרחית להר אודם התנהל הקרב על עמק הבכא בו בלמו הטנקים של חטיבה 7 את המאמץ הסורי הצפוני לפרוץ דרך פתחת קוניטרה. אותנו טיווח רס"ן אריה מזרחי (לימים תא"ל וקתמ"ר), מפקד הסיוע החטיבתי של יאנוש בן גל, מח"ט 7. הטווחים בהם ירינו היו קצרים ביותר – 2000-3000 מטר, טווחים בהם יורים טנקים ולא תותחים – וכמויות הפגזים שירינו היו עצומות. בשלב הזה הצוותים המתוגברים שלנו הטעינו את המרגמות ישירות מהסמי-טריילרים. ערימות ענק של אריזות תחמושת הצטברו בעמדה. לא פעם ניסו הסורים לפגוע בסוללה בירי ארטילרי. בשל הצמדותנו להר אודם, פגזים רבים שלהם "נפלו קצר" ופגעו בצלע ההר. כשניסו לעבור את ההר, נפלו הפגזים מערבה יותר ולא פגעו בסוללה. הסתבר שמיקומנו המצוין והר אודם שמרו עלינו באמצעות "מרווח רכס במטרה" במהלך כל קרבות הבלימה.

"עכשיו נכניס להם"

ביום רביעי, ערב חג הסוכות, התייצבו הכוחות על "הקו הסגול" ולא היו עוד כוחות סוריים מערבה לו. התבקשנו  להתכונן להבקעה – ראשיתה של מתקפת הנגד שתוכננה למחרת, חג הסוכות, 11 באוקטובר 1973, בשעה 11:00. החל משעות הבוקר של אותו יום העסקנו מטרות סמוכות לקו הסגול בגזרת ההבקעה המתוכננת, כשלידנו, על "ציר קזוארינה", חלפו עשרות טנקי "שוט קל" בדרכם לשטחי הכינוס לקראת ההבקעה בגזרה הצפונית. אני זוכר את תחושת השמחה והתקווה של "עכשיו נכניס להם".

החלה מתקפת הנגד לכיבוש המובלעת הסורית. כהכנה להבקעה, הוקצתה הסוללה יחד עם סוללה ב' מהגדוד  בסיוע ישיר לחטיבה 7 שאמורה הייתה להוביל את ההבקעה. בשלב ההכנה הארטילרית, שנמשך כשעתיים, ירתה הסוללה מאות פגזים ויצרה יחד עם גדודים נוספים "מסך אש מתגלגל" לפני הטנקים המבקיעים. גם לאחר ההבקעה המשיך הירי המסיבי. עם חשיכה דילגה הסוללה, והפעם במסגרת גדודית, לאזור ציר המערכת ומאוחר יותר המשיכה בדילוג לילי לשטח הכבוש באזור "ציר רוטרי 35", כשני ק"מ דרומית-מערבית לעיירה הסורית חרפא. מאוחר יותר פרס הגדוד באזור מחנות חלס ומשם ירה בין השאר לעבר תל שמס, למרגלותיו הסתבך הכוח של יוסי בן חנן מחטיבה 188.

באחד הימים ספגה הסוללה אש ארטילרית. פקדתי על הצוותים לדלג לעמדת החליפין. המפי"ק ובעקבותיו הטנקים החלו לצאת מהעמדה, אך הקומנדקר של קצין הסוללה התמהמה. פגז סורי התפוצץ בקרבתו, הרים את הקומנדקר באוויר, ורסיס פגע בסמ"ר דוד כץ ז"ל, שכל המאמצים להצילו עלו בתוהו.

הסוללה חזרה לאזור "ציר רוטרי 35", שם שהתה מספר ימים עם ירי מועט עקב מחסור בטווח. ב-18 באוקטובר ירד הגדוד לנופשון בן כמה שעות בבית ההארחה של כפר גלעדי, שם התקלחנו (עד היום המקלחת הזו מדורגת כמקלחת הטובה של חיי), החלפנו מדים, אכלנו טוב וראינו על הדשא הופעה של "הגשש החיוור". חלק מהחיילים הספיקו להודיע להורים, שהגיעו בנסיעה מטורפת לכפר גלעדי כדי להספיק לראות את הבנים. לפנות ערב חזרנו לעמדה בגולן. 

ב-20 באוקטובר התקבלה פקודה לפרוס באזור סחיתא (בין הר רם ומג'דל שמס על הקו הסגול) ולהתכונן לסייע בירי לכיבוש החרמון. ב-21 באוקטובר ירינו מהעמדה לעבר החרמון ללא הרף. לפנות ערב הגיע צוות של הערוץ הראשון בראשות עמוס כרמלי שצילם וראיין, וכך ראו אותי הוריי באותו ערב בתכנית "מבט לחדשות". עם חשיכה החלו חיילי גולני לטפס על החרמון על מנת לכבשו. סייענו בירי קרוב וביצירת מסך אש מתגלגל לפניהם. קציני התצפית שנעו עם הכוח המטפס הפעילו את הגדוד בסיוע צמוד ובירי סימון לצורך הזדהות באמצעות פצצות זרחן. כשנוצר מגע בין הכוחות הסוריים ללוחמי גולני גבר קצב הירי עד שבשלב מסוים אבד הקשר עם קצין התצפית שטיווח אותנו, סרן הרצל כהן ז"ל, איש גדוד 405, שנקרא ברשת "הרצל 32". קראתי לו ללא הרף, ממתין למטרות נוספות, אך קולו נדם. היה זה באשמורת אחרונה ולפני הזריחה. נותרנו לפתע ללא פקודות, ללא "עיניים" שיטווחו אותנו. בסוף, ענה לי מישהו מגולני ואמר לי "הפסק לקרוא ל-'הרצל 32', הוא לא יוכל לענות לך יותר". היה זה אחד הרגעים הקשים ביותר במלחמה. לילה שלם הוא מטווח אותנו ולפתע נדם.

בסיומה של המלחמה, פרסה הסוללה עם הגדוד במובלעת הסורית. שלג, גשמים והרבה בוץ טובעני קיבלו את פנינו, ואוהלים אמריקניים עם תנור לחימום (ולטוסטים) הצילו אותנו מהקור והשלג. ישבנו זמן רב ליד הכפר הדרוזי חדר שלמרגלות החרמון ולאחר מכן מאחורי תל אל-כרום בדרום המובלעת. אותו חורף היה קשה במיוחד. הימים הוקדשו לירי ודילוגים, ופעמים רבות חטפנו אש נ"ס. נהגנו לצאת מהמאהל לפנות בוקר, בחושך ובקור, כדי שקציני התצפית הסורים לא יבחינו בנו, ולפרוס בעמדות הירי לפני הזריחה. עם חשיכה חזרנו למאהל לתדלוק, חימוש ומנוחה, לפני יציאה נוספת באשמורת אחרונה.

בסיומו של החורף, באביב של 1974, נפרד גדוד 334 מהמרגמות הכבדות אותן הפעיל שנים רבות מאוד, ירד לדרום ועבר הסבה לגדוד תותחים כבדים 175 מ"מ.

כתבה זו מוקדשת לזכרם של שנים-עשר חללי גדוד 334 במלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה שלאחריה: סרן רון חקלאי, סגן אברהם גרינברג, סגן שלום יודקוביץ, סגן צבי ("במבי") אילון, סמ"ר דוד כץ, סמ"ר ולריו אובנאן, סמל גבריאל מרשיק, רב"ט יוסי עקיבא, רב"ט יוסי קדושי, רב"ט שמואל גולדפינגר, סמל נחום (נורברט) סרוטה ורב"ט אליהו (אלי) בוחבוט. יהי זכרם ברוך.

***
צילומים (באדיבות אשר דנק):
1. הסוללה בפריסה בסחיתא משם סייעה בירי לכבוש החרמון
2. המכמ"תים שבעמדת "תל-אל כרום" במובלעת חוטפים אש נ"ס
3. הסוללה בעמדה מערבית ובצמוד להר אודם משם סייעה בקרבות הבלימה בגזרת עמק הבכא
4. מתוך סיור משפחות שכולות של גדוד 334 במלחמת יום הכיפורים