בניין הכוח בראי הזמן

בשנת 1983 פרש הקתמ"ר דאז, תא"ל (מיל') עודד טירה, את משנתו לגבי תפיסת הלחימה ובניין הכוח הנדרשים לחיל התותחנים, תוך התמקדות בשיפור יכולת ההשמדה של הנשק הארטילרי. ממרחק של מעל שלושה עשורים, מנתחים הקתמ"ר לשעבר תא"ל (מיל') אלי יפה והקתמ"ר המכהן תא"ל אלון קלוס את השינויים שהתרחשו בחיל מאז, בדגש על תפיסת הפעלת האש ובניין הכוח במציאות הטכנולוגית המתפתחת

מאת מערכת תמיד תותחן

כוחות תותחנים באימון (צילום: דו"צ)

הארטילריה – נשק השמדה

מאת תא"ל (מיל') עודד טירה, קתמ"ר לשעבר (1983-1986)

פורסם לראשונה בגיליון 288 של כתב העת הצבאי "מערכות", ספטמבר 1983

נפח האש המוטל על יעדי אויב נועד בעיקרו להשמדה. סדר הטלת נפחי האש מהכלים השונים וחלוקתו בין הכוחות השונים לאורך ציר זמן הלחימה יוצרים את המושגים: שיתוק, חיפוי, הטרדה והשמדה. הדברים הבאים ינסו לצמצם את ספקטרום סוגי נפחי האש המוטלים על היעד לנפח אש להשמדה. כמו כן, ינסו להראות כי על-ידי שיפור תכונותיהן של מערכות הנשק הקיימות (בעיקר מערכות ארטילריה) ניתן יהיה להקטין את המגע בין כוחות לוחמים, לצמצם את מספר הנפגעים וליצור גמישות בהעתקת מרכזי כובד בלחימה מגזרה לגזרה. דבר זה חיוני בכל צבא, אך הוא חיוני שבעתיים בצבא שבו קיימת מצוקה בכוח האדם וביחסי כוחות. שיפור יכולת ההשמדה של הנשק הארטילרי תאפשר ליצור ברמה הטקטית תמרון באש עם תמרון מזערי של כוחות בשטח. הדבר יקבל משנה חשיבות בשטח אויב צפוף ורווי אש.

הדברים שיידונו כאן יצומצמו למישור הטקטי בלבד ויעסקו במהלכים של כיבוש יעדים. משמעותם של מושגים כמו תמרון, איגוף והשתלטות על יעדים מערכתיים לא תידון כאן.

כדי לכבוש יעד יש לבצע שני מהלכים. האחד – להביא נפח אש ליעדים ולהשמיד את החיילים ואת הנשק שבהם, והשני – להתייצב על היעדים או לשלוט בהם באש ובתצפית, לאחר שהושמדו. יש לשאוף לעשות זאת מבלי להיפגע ותוך מיצוי מרבי של יחסי הכוחות. מכאן שאילו ניתן היה להביא את נפח האש ליעדים ולהשמידם ללא מגע בטווחי האש המקובלים של הנשק המסתער – היה נוצר מצב אידיאלי.

באופן תיאורטי אפשר לתאר מערכת כיבוש יעדים שתהיה מבוססת על המרכיבים הבאים: (א) מספר מנווטי אש (קת"קים) בעלי יכולת לרכוש מטרות ולנהג את הנשק (האש); (ב) מערכות גמישות לייצור אש, בעלות טווח גדול, המאפשרות להעתיק מרכזי כובד של אש משמידה מגזרה לגזרה; (ג) כוחות קטנים יחסית המתייצבים על היעדים לאחר שכוחות האויב שנמצאו בהם הושמדו כמעט לחלוטין.

יישומה של מערכת תיאורטית זו יחסוך בנפגעים, בכך שימנע את הצורך במגע של הכוחות עד להשמדת האויב. הכוחות, אשר יתייצבו על היעדים כדי לממש את כיבושם, יהיו קטנים מאלה המתחייבים ביחסי הכוחות הקלאסיים, דבר שיאפשר להתגבר על המצוקה בכוחות לוחמים בצבא קטן.

מערכת כיבוש היעדים הנהוגה כיום כוללת את המרכיבים הבאים: (א) מטרות נקודה מושמדות ממגע של טווחי נשק מסתערים; (ב) מטרות שטח, כדוגמת מוצבים וארטילריית אויב, אינן מושמדות, כתוצאה מרמת הדיוק של הארטילריה; (ג) בשעת התייצבות הכוחות הכובשים על היעד עדיין נמשכת הלחימה העיקרית, הגורמת לנפגעים, ומחייבת לקיים יחסי כוחות עדיפים במשך זמן הלחימה כולו.

על מנת לשנות מצב זה ולנסות ליישם את המערכת התיאורטית שתוארה כאן, יש לבצע את הדברים הבאים: (א) הגדלת דיוקו של הנשק הארטילרי מיכולת העסקת מטרות-שטח ליכולת השמדת מטרות נקודה; (ב) הגדלת יכולת ההשמדה של מגוון סוגי מטרות; (ג) הגדלת הטווחים של כלי הנשק המשמידים מטרות נקודה; (ד) הקניית יכולות לאיכון מערכות מייצרות אש של האויב, הנמצאות בעורפו; (ה) הפרדת ייצור האש מרכישת המטרות ומניהוג נפח האש; (ו) הקטנת הסרבול הלוגיסטי.

רעיונות אלה ניתן ליישם במערכות הנשק הארטילרי, כלומר ניתן לשאוף להקנות לארטילריה את התכונות הבאות:

ראשית, יכולת השמדת מטרות נקודה. הדבר ניתן לביצוע בטכנולוגיה הקיימת על-ידי ציון נקודתי של המטרה ועל-ידי הקניית יכולת זיהוי המטרה לפגז עצמו. דוגמה לכך הוא פגז/טיל המתביית על כתם לייזר. כתם הלייזר נורה למטרה על-ידי מציין קרקעי או אווירי. הדור הבא יכלול חימוש המתביית על מטרות-נקודה ללא צורך בציון המטרה. חימוש זה יורכב מתתי-חימוש המצוידים בחיישנים וניחנים ביכולת איתור והתבייתות.

שנית, ניתן להגדיל את נפח האש בפגז בודד ליצירת אפקט השמדה והלם בזמן מזערי. צעד גדול קדימה נעשה על-ידי ייצור פגז המצרר, שהינו בעל אפקט השמדה הגדול פי כמה וכמה מזה של פגז הקרבה. הגדלת נפחי האש של פגז בודד תקטין את הסרבול הלוגיסטי לאין שיעור, ואף תאפשר להקטין את היחידה הארטילרית הבסיסית לכדי קנה בודד ועצמאי.

שלישית, שילוב נשק נ"ט טילי ארוך טווח במסגרת הארטילרית העוצבתית יאפשר ליצור מרכזי כובד נגד טנקים ללא העתקת כוחות מסתערים. במערכת נשק מסוג זה יש להפריד מבחינה גיאוגרפית בין ייצור האש לבין רכישת המטרות וניהוג האש למטרות. הצורך לרכוש מטרות על-ידי מייצר האש גורם למגבלה בעומק רכישת המטרות או לחילופין באפשרות ניצול פוטנציאל הטווח של הנשק. ואכן, בארטילריה של צבאות העולם מקובל שגורמי איכון המטרות אינם מאורגנים ואינם ממוקמים באזור ייצור האש. האיחוד של ייצור האש, רכישת המטרות וניהוג נפח האש הינו גורם אינהרנטי בנשק קצר הטווח.

רביעית, ניתן לפתח יכולת איכון של מטרות מייצרות אש ומטרות אחרות. כמו כן, ניתן לשפר את יכולת ניהוג נפח האש אל מטרות אלה. בצבא ארה"ב לדוגמה, קיים מכ"ם לאיכון ארטילריית אויב יורה בזמן אמיתי ובגזרה רחבה. השימוש במזל"ט הוא דוגמה אחרת הנדונה כיום בספרות הצבאית בעולם. חילות האוויר של הצבאות המערביים מצוידים בטילים בעלי יכולת ניהוג טלוויזיוני אל המטרה.

חמישית, הגדלת טווחי כלי הנשק המשמידים תקנה גמישות בהעתקת נפחי אש מגזרה לגזרה בפרקי זמן קצרים. על-ידי כך, ניתן יהיה להעסיק מירב מטרות על-ידי מזער מערכת מייצרות אש, וכמובן, לחסוך בכוח.

למרות כל מה שנאמר עד כה, דומה כי אין להמליץ לוותר לחלוטין על השיטות המקובלות כיום בתחומי רכישת המטרות, ייצור האש וניהוגה. עדיין קיימות מגבלות אובייקטיביות ברכישת מטרות (הנובעות לדוגמה ממזג האוויר) וכן תהיינה תמיד מגבלות בציר הזמן והתקציב ברכישה והפעלה של מערכות חדשות.

ניתן להתקרב אל היעדים המוצעים על-ידי שיפור של מערכות קיימות ושילוב ביניהן.

בקוטב פילוסופיית המלחמה עד היום נמצא את הלוחם הבודד המשמיד באמצעות נשקו האישי את אויבו ותופס את מקומו על פיסת הקרקע שעליה הוא עמד. בכך הוא מבטא את הכיבוש.

תחכום אמצעי הלחימה לא הביא במשך תקופה ארוכה לשינויים מהותיים במספרים הקלאסיים של יחסי הכוחות לכיבוש או למגננה. בדרך המוצעת כאן, מתורגמת הגמישות להעתיק אש משמידה מגזרה לגזרה, ליכולת הגנה והתקפה ביחסי כוחות חדשים. יחסי הכוחות יימדדו אז בהספק האש, שהוא פועל יוצא מעוצמה טכנולוגית ולא ממספר האנשים המייצרים את האש.

עוצבה כובשת שתיבנה על-פי הדרך שהומלצה כאן תכיל את המרכיבים הבאים: (א) מערכת רוכשת מטרות ונוהגת את נפח האש אליהן (ניתן אף לפצל). מערכת זו תתבסס על מעט אנשים, המצוידים באמצעים טכנולוגיים משופרים; (ב) כלי נשק טיליים בעלי יכולת לרכוש מטרות לנוהגים אותן אינדיקציה של מקומם; (ג) מערכות מייצרות-אש עצמאיות ארוכות טווח ובעלות דיוק אינהרנטי רב (לדוגמה, ארטילריה המונהגת על-ידי מערכת רכישת מטרות וניהוג עצמאית); (ד) יחידות קטנות מאוד להתייצבות על היעדים למימוש הכיבוש, לאחר שהכוחות שבהם הושמדו ללא מגע; (ה) השימוש במערכות שתוארו כאן ייצור שני שלבים בלחימה: הראשון – רכישת מטרות והשמדתן ללא מגע כמקובל, והשני – התייצבות של כוחות מזעריים על היעדים לאחר שהושמדו.

***

העוצמה טמונה בהמשכיות

מאת תא"ל (מיל') אלי יפה, קתמ"ר לשעבר (1998-2001)

מאמרו של עודד נכתב כשנה אחרי מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה, 1982). התייחסות למאמר זה חייבת להיות בהקשר לתקופה בה נכתב ולשנים הרבות שחלפו מאז.

מלחמת של"ג הייתה המלחמה האחרונה של צה"ל בה בוצע תמרון קרקעי רחב היקף ועמוק לתוך שטח אויב, שטח הררי עם מגבלות טופוגרפיות, שטחים מיושבים עם אוכלוסייה אוהדת ו/או עוינת. האויב העיקרי היה מחבלים מהפת"ח וארגונים אחרים, ערוכים בריכוזים ובמערכים דלילים ולא מבוצרים (למעט במספר מקומות), רובם בתוך מרחבים מיושבים או בסמוך להם. הלחימה נגד צבא סדור הייתה בעיקר כנגד כוחות סוריים בבקעת הלבנון ובמרחב הרי השוף. בשנת 1983, מועד פרסום המאמר, צה"ל היה פרוס ברחבי דרום לבנון, טרם היערכותו על קו רצועת הביטחון. חיל התותחנים דאז כלל בעיקר ארטילריה קנית, מסוגים שונים, מעט רקטות כבדות ("חביב") ומטל"ר שלל ממלחמת יום הכיפורים. כלומר, כל אמצעי הלחימה של חיל התותחנים היו נשק סטטיסטי – שפגיעתו מכסה שטח נרחב יחסית.

בתקופה זו, תפיסת הביטחון של צה"ל הייתה מבוססת בעיקרה על היכולת לכבוש שטח, לדחוק את האויב ולאפשר לצה"ל עומק אסטרטגי, שירחיק את הסכנה לפגיעה בעורף הישראלי, בעיקר של ארטילרית האויב (מטל"רים וארטילריה קנית). תפיסה זו התאימה למציאות ההיא וגם להיסטוריה הצבאית של התפתחות המלחמות, אולם מאז השתנתה ואיננה מתאימה למציאות בת ימינו בשל התפתחויות רבות מאז.

במאמרו מתייחס תא"ל (מיל') טירה לארטילריה כנשק השמדה (המונח ארטילריה לכלל אמצעי הנשק המשמשים לירי או שיגור תלול מסלול של תחמושת לטווחים בינוניים וארוכים – ארטילריה קנית ורקטית למיניה). עודד כיוון במאמרו לבניית יכולות של עוצמת אש קטלנית, המבוססת על "נפח אש" גדול, יכולת ריכוז אש על מטרה בעוצמה, בדיוק ובמהירות שיביאו לנזק קטלני שתכליתו השמדת האויב ביעד, קרי, פגיעה קשה ביכולתו הפיזית להמשיך ולהילחם. יכולות אלו תאפשרנה תמרון "נוח" יותר לכוחות המתמרנים בביצוע משימות כיבוש השטח. אכן, אלו היו פערים שהפכו לחזון ויעדים לבניין הכוח של החיל בתקופה זו. אנו נמצאים כיום כ-35 שנים אחרי, ואני מניח כי עודד כיוון אז את מאמרו לטווח של עשור עד שני עשורים קדימה לכל היותר.

המאמר של עודד נכתב בתקופה בה טרם נחזו, ולא באו לידי ביטוי הולם, התפתחותן של טכנולוגיות מהפכניות שהשפיעו על אורח חיינו ומן הסתם, גם על אופייה של הלחימה המודרנית. ניתן למנות בהן את התפתחות המחשוב, האינטרנט, תקשורת דיגיטלית, תקשורת אלחוטית מגוונת, מאגרי המידע, אלגוריתמים לסינון והיתוך מידע, עולם הסייבר, יכולות הגנה ותקיפה של מערכות מסוג זה ומידת השפעתן על האויב והמערכה, ועוד. אלה יצרו מהפכות משמעותיות ביותר בכל תחומי בניין הכוח הצבאי ובעיקר במערכות הממוכנות למיניהן, בהן מערכות השו"ב והמודיעין, ושכלול יכולות פיתוח האמל"ח החכם והמדויק.

בניין הכוח של חיל התותחנים הינו תהליך מתמשך של שנים, בו חזון של קציני החיל הראשיים מחד ומציאות משתנה מאידך (כגון שינויים באופי המלחמה, היקף המשאבים, תכניות הצטיידות ותעדוף זרועי או צה"לי), משפיעים רבות על קצב וכיווני ההצטיידות, על האימונים, וכמובן גם על התפיסות המבצעיות והתורה החילית.

ניתן לומר בדיעבד, שהמאמר הזה, כפי שנכתב על-ידי הקתמ"ר דאז עודד טירה, מציג כיווני התפתחות לחיל התותחנים שמומשו בפועל לאורך השנים – תוך עדכון כיווני ההתפתחות והתאמתם למציאות המתפתחת. כיוונים אלה, אותם התווה טירה, היו בסיס החזון שלו כקתמ"ר. הם נשענו בחלקם על כיווני ההתפתחות וחזונם של הקתמ"רים שלפניו, וכן שימשו בפועל ככיווני פעולה עימם המשיכו הקתמ"רים לעתיד לבוא אחריו, כאשר כל אחד מתאים את חזונו ויעדיו בהתאמה למציאות, להזדמנויות המתפתחות – במשאבים, בטכנולוגיות ועוד.

כעשור לערך אחרי כתיבת המאמר של עודד, כיוונים אלה החלו להתממש הלכה למעשה, אט אט ולאורך שנים רבות אחר-כך, בהם שינויים משמעותיים בסד"כ ובמבנה יחידות חיל התותחנים. בין השינויים הראויים לציון במהלך שלושת העשורים האחרונים ניתן למנות את רכש וקליטת מערך ה"מנתץ", קליטת מערך החמ"ם לחיל ושדרוגו, שינויים ארגוניים גדולים במערך הקני, שדרוג ה"רוכב" לתומ"ת סמי-אוטונומי ("דוהר"), שינויים במבנה הסוללה והגדוד, תוספות משמעותיות ביכולות האיכון ובקרת האש – מכ"מים, מטאורולוגיה ואמצעי תצפית מתקדמים, פיתוח מערכי נשק מדויק – חדשים ומתקדמים ביותר, שדרוג המערך הרקטי לרמ"ם והצטיידות ב"רומח", פיתוח והצטיידות במערכים מסווגים, ועוד.

אין ספק כי היה גידול נרחב מאוד בנפח האש הארטילרית (קנית, רקטית וטילים), ביכולת ההשמדה והקטלניות של אש זו על מגוון חימושיה, ביכולת הדיוק והפגיעה במטרה, ביכולת שיגור ותקיפה של חימוש מונחה מדויק ממגוון מערכים, וכמובן גם בטווחי הנשק למינהו. כמעט כל דבר בחיל השתנה והתפתח משמעותית לאורך השנים, ברוח המאמר, למעט תומ"ת/תותח מודרני, בעל יכולות אוטונומיות ואוטומטיות נרחבות, צוות מצומצם ביותר, ארוך טווח, נפח אש ודיוק גבוהים (תומ"ת כזה בפיתוח כיום).

לבניין כוח חילי יש מרכיבים רבים: האמל"ח – מערכי הנשק, התורה, ההכשרות והאימונים, ועוד. אבל בצה"ל, חיל התותחנים אינו לבד, והמחויבות לשיתוף ושילוב בין-חילי ובין-זרועי התעצמה לאורך השנים. הטכנולוגיות, היקף המידע, הצורך לדלות ממנו את החיוני והנדרש ליצירת אפקטיביות מבצעית גבוהה בשדה הקרב, חייבו התפתחות במקביל גם של מערכות שו"ב (שליטה ובקרה) ושל מודיעין למטרות – שתכליתם "סגירת מעגל" לתקיפת מטרות מהירה ויעילה. אלה התפתחו לאורך השנים, בקצב איטי יותר, אך הדביקו את כיווני ההתפתחות באמל"ח. האמל"ח – מערכות הנשק למיניהן, כולל יכולות התצפית, האיכון ובקרת האש, הן מרכיב חשוב מאוד, אך זה לא מספיק כלל ועיקר ועליהם בעיקר כתב עודד במאמרו.

מאמרו התכליתי של עודד משנת 1983 מבליט בעיני את חשיבותו של "המצפן ביד הקברניט" – במקרה זה, תקופתו של הקברניט עודד טירה (הקתמ"ר דאז) – לכוון ולהגדיר את החזון והיעדים לחיל, בלעדיהם אין התפתחות, התחדשות וקידמה.

עודד טירה צדק וכיוון נכון לעת ההיא. חיל התותחנים ייחודי ביחס לחילות השדה האחרים בזרוע היבשה של צה"ל. בניין הכוח של החיל היה תמיד חזק ומתקדם יותר משל כולם. עוצמתו של חיל התותחנים בבניין הכוח שלו לאורך השנים טמונה ללא ספק ביכולתם של הקתמ"רים לדורותיהם לרוץ במסלול המשוכות תוך כדי העברת המקל מאחד לשני, של תהליכי בניין כוח משמעותיים המתמשכים לאורך שנים. חת"ם צעד קדימה בצעדי ענק לאורך השנים לאור חזון ויעדים רציפים. המקל הועבר מקתמ"ר לקתמ"ר, תוך התמדה, השפעה והתאמה של כל אחד מקציני החיל הראשיים בתקופת כהונתו.

***

ארטילריה – רלוונטיות בעידן של השתנות

מאת תא"ל אלון קלוס, קתמ"ר

האתגרים המאפיינים את הקרב היבשתי במציאות הנוכחית, ובעתיד הנראה לעין, שונים מאד מאלו של שנות השמונים, בעת כתיבת מאמרו של הקתמ"ר דאז, תא"ל (מיל') עודד טירה. הבעיה המרכזית איתה התמודדה מדינת ישראל, בעיה שהתחדדה במלחמת יום הכיפורים, ואשר עיצבה את תהליכי בניין הכוח בשנות השמונים והתשעים הייתה יחסי הכוחות בינינו לבין מדינות האויב בגבולותינו. ואכן, אחת ממטרות בניין הכוח באותן שנים הייתה להביא לשחיקת האויב עוד לפני הגיעו למגע. הטכנולוגיה הבשילה ונכתבה תפיסה על פיה פותחו יכולות אש מודיעין ושו"ב, לדרג נפרס ולהפעלה מערכתית, למימוש מטרה זו. ניצני תפיסה זו קיבלו ביטוי גם במאמרו של טירה. המלחמות של שנות ה-90 (החל ממלחמת המפרץ הראשונה ועד קוסובו, כמו גם מבצעי האש הישראלים בלבנון) הדגימו באופן חד משמעי את היכולות הנבנות – אש מדויקת בהפעלה שיטתית. יכולות אלה השפיעו הרבה מעל המשוער בתחילת שנות השמונים, הן הביאו בצד השני לשינוי מהותי בתפיסת ההפעלה ובבניין הכוח שלו.

במציאות הנוכחית, איום הצבאות הסדירים המדינתיים ירד (ואיתו הנוחות שבתקיפת מטרות צבירי רק"ם או יעדים צבאיים אחרים), ואיום של ארגונים תת-מדינתיים, בלתי-סדורים או סדורים למחצה, עלה. כלומר, המציאות משקפת ירידה באיום התמרון לשטחנו והותרת איום חדירה מוגבלת לשם פח"ע או הישגיים תודעתיים. מאידך, איום האש על העורף עלה באופן משמעותי. האויב בזירות המבצעים השונות הוא אויב נעלם שמבסס את תפיסת הלחימה שלו על העקרונות של פגיעה בעורף אזרחי וצבאי (ובכך מיישם את "העברת הלחימה לשטח של הצד השני") ולחימה בכוח מתמרן מתוך מרחב אזרחי תוך שימוש באוכלוסייה שלו כמגן ובמרחב התת-קרקעי כמרחב תנועה, הסתתרות וכנקודת יציאה לפגיעה יזומה. כלומר, המטרות הקלאסיות לאש נעלמו, מאפייני המטרות השתנו ואיתם גם סוג ורמות הנזק הנדרשים.

גם היום, כמו אז, המענה ניתן בשילוב של תמרון ואש. גם היום, כמו אז, הפעלת האש מושתת על מודיעין ומערכות השו"ב. רק מערכת יעילה של השלוש – יכולת איתור מטרות בזמן רלוונטי, יכולות פגיעה בהתאם למאפייני המטרה, ומערכות שיכולות לקשר בין האיסוף המודיעיני למערכות האש – בונה מענה אפקטיבי לצרכים של לוחמת היבשה.

אז מה התחדש? כאמור לעיל הצורך השתנה – מפגיעה בצבירי רק"ם לפגיעה בלוחמים הנטמעים בסביבה אזרחית ומפעילים אש תלולת-מסלול לעורף הישראלי ומנהלים קרבות שחיקה עם הכוחות המתמרנים. בנוסף, היכולות הטכנולוגיות קפצו מדרגה (אחת לפחות) בשלושת העשורים והן מאפשרות לבנות יכולות לצרכים המבצעיים החדשים: קישור (אוטומטי) ברשת בין מקורות המודיעין למקורות הפעלת האש, יכולות דיוק גבוהות במגוון חימושים. אלה יאפשרו תגובה מהירה לגילוי של אויב והתאמת התקיפה לאילוצי הסביבה.

משימות האש הנדרשות לתמרון נשארו מגוונות, ולאור השתנות שדה הקרב, על האש להיות יותר מחוברת למודיעין זמן אמת, יותר מהירה בזמני סגירת המעגלים מ"איתור לתקיפה", ויותר מדויקת. יכולות שהיו בחזון של הקתמ"ר לשעבר עודד טירה (חימוש מדויק, מזל"ט) הוטמעו וממשיכים להתפתח בהתאמה לצרכים החדשים (תותח אוטומטי, אוויריה יבשתית), בנוסף, הותנעו פרויקטים חדשים בדגש על דיוק מגוון חימושי האש המסייעת ושיפור הקטלניות בהפעלה בזמני תגובה קצרים.

בעתיד הנראה לעין, מערכת האש תדע לייצר פתרונות נוספים במהלך התמרון היבשתי, כנגד איומים על הכוח בנוסף לאש האורגנית והסיוע הישיר הקרוב (אחיזת שטח, תקיפת אויב מתהווה, הגנת מרחב לחימת החטיבה מאיומי תמ"ס קצ"ט ואיומים המתפתחים ברום הקרוב לקרקע). זאת ועוד, האש היבשתית המסייעת תתפתח ותהיה גם אש מסייעת מערכתית, שתטפל בעומק הטקטי, האופרטיבי והאסטרטגי (לעניין זה תוקם יחידה חדשה).

בתחום היכולות הרבה השתנה והרבה עוד ישתנה. תופעת המלחמה לא תשתנה – אי וודאות, וחיכוך עם אויב יחייבו, כמו בעבר, שימור המענה לספיקת שטח רחבה, גמישות לריכוזי מאמץ ושימור רציפות הסיוע הקרוב לכוחות בהתקפה.

לאור השינוי בתפיסת הפעלת האש, נדרשה גם השתנות במימד הארגוני. הבולטים שבהם הם המעברים מבניין כוח באמצעות שני חילות נפרדים – חת"ם וחיל האיסוף הקרבי, למערך איסוף ותקיפה רשתית; מאגדים ארטילריים ומרכזי אש אוגדתיים לחטיבות אש (המכילות את היכולת השלמה); מיחידות המפעילות מזל"טים למערך האחראי לבניין והפעלת הכוח האווירי הלא מאויש ברום הקרוב לקרקע שכבה אווירית יבשתית.

בדיון על רלוונטיות האש המסייעת בזמנו של טירה, לא זו בלבד שלא ויתרנו על האש הקנית, הרי מה שהיה חיל האש המסייעת הטקטית בזמנו, מתפתח כעת בראש החץ של בניין הכוח היבשתי כמענה לטיפול באויב בכלל מרחבי וממדי הלחימה, תוך מתן דגש מיוחד לרלוונטיות המותאמת לצרכי הסיוע הקרוב והרציף לכוחות הקרקעיים.