חירבת ירדה

מבצע ברוש  (9.7-18.7.48)
דרכי הגעה לחירבת ירדה  


אנדרטה לנופלים בגזרת משמר הירדן במלחמת העצמאות
המקום נגיש לכל. ההנצחה ממזרח למושב משמר הירדן. מכביש 91 (מחניים - גדות) יש פנייה משולטת לחירבת ירדה כ-500 מטר ממזרח לקיבוץ גדות..
 
רקע כללי במדינה

  • הוכרזה המדינה, ארצות ערב פלשו לישראל,
  • הותקפה שיירת הדסה, רופאים ואחיות, בדרך להר הצופים.
  • נפרצה "דרך בורמה". 
  • הסורים פלשו לעמק הירדן
  • מסדה ושער הגולן הופגזו במשך ארבעה ימים וניטשו, הסורים כבשו את שתי הנקודות ב 18 במאי 1948.
  • העיירה סמח (צמח) ניטשה מרוב תושביה בתחילת מלחמת העצמאות ונעזבה כליל עם כיבושה בידי כוח של חט' "גולני" ב 28 באפריל 1948. ב-18 במאי 1948 כבשו הסורים את העיירה.

רקע צה"לי

  • מטוסי מסרשמידט לצה"ל
  • יפו שוחררה במבצע "חמץ"
  • הוקם חמ"ד (חיל המדע) לימים: "רפא"ל" (רשות פיתוח אמצעי לחימה)
  • חוקם ח"ן (חיל נשים)
  • נפלה העיר העתיקה.
  • נפל גוש עציון
  • חטיבת פלמ"ח יפתח כובשת את צפת.

התקפת נגד עברית כנגד משטרת סמח (צמח) נכשלה

מבצע ברוש היה מבצע צבאי של צה"ל שנערך במלחמת העצמאות בתאריכים 9 ביולי 1948 - 18 ביולי 1948, כחלק מקרבות עשרת הימים, ומטרתו הייתה כיבוש ראש הגשר הסורי במשמר הירדן. לאחר עשרה ימים של קרבות עקובים מדם, לא הושגה מטרת המבצע, וקו החזית נותר דומה מאד לזה שלפני תחילת המבצע. עם זאת, האיום הסורי לבתר את הגליל העליון הוסר.
סדר כוחות
מפקד המבצע היה מרדכי מקלף, מפקד חטיבת "כרמלי". תחת פיקודו היו במבצע גדודים 22, 23, 24 של חטיבת "כרמלי", גדוד 13 מחטיבת "גולני" ומחלקה וחצי מגדוד 11 של חטיבת "עודד".
כוחות התותחנים במבצע
8 תותחים 65 מ"מ , סוללות "ה" בפיקוד ברוך כותני, "ו" בפיקוד שדמתי. 2 מרגמות "6 (פלוגה 13 בפיקוד ברונשטיין) סוללה א, נ.ט. בפיקוד יהודה פונדילר (פדן) עם 4 תותחים קבועים ו-2 תותחים  20 מ"מ על זחל"מים.
במשך הפעולה קבל מפקד המבצע עוד תגבורת ארטילרית: 2 תותחי 75 מ"מ נ.מ (בפיקודו של לנדשוט ) נשלחו לראש פינה במשימת נ"ס; ותותח 17 ליטראות נ.ט. בפיקוד הקצין רפי לנגרמן נשלח לאילת השחר והגיע ב-15 ביולי. לעומת זאת עזבה סוללת ברוך כותני ב-11 ביולי את הגזרה. היו 15 - 16 קנים בפעולה באופן מתמיד. הסוללה של ברוך כותני עברה, בחצות 8 ביולי, מעמדתה ליד משק בית הלל,  לעמדה ב-תולייל, על שפת אגם החולה, במטרה להפגיז את בית המכס (הטווח 5,000 מטר). הסוללה של שדמתי עברה מעמדתה באילת השחר אל סביבות ווייזיה, והוצבה בחורשה ליד החורבות, במטרה להפגיז משם את גבעה 243, כסיוע לגדוד 11. מרגמות "6 של ברונשטיין היו מכוונות לעבר משמר הירדן.
תותחי ה-נ.מ. חולקו בצורה הבאה: חולתה – תותח 20 מ"מ אחד.  ירדה מוייזיה – תותח 20 מ"מ ותותח 2 ליטראות אחד. מחנים- תותח 20 מ"מ  השלישי , בהגנה על חורשה שם.
מפקדת המבצע הייתה ב"מלון שולמית" בראש פינה. הכוחות הסוריים בראש הגשר היו בגודל של גדוד מוגבר.
תוכנית המבצע
תחילה נועדה חטיבת "עודד" לקבל את התפקיד הראשי במבצע, אך החטיבה, שהוקמה בתחילת יוני, לא הייתה בשלה לתפקיד זה, ובתחילת יולי הוחלט להטיל את התפקיד על חטיבת "כרמלי", הוותיקה והמנוסה יותר. גדוד 23 של "כרמלי" תוכנן לכבוש תחילה, בכוח של פלוגה אחת, את משלטי הג'לבינה שמדרום לדרדרה. פלוגה נוספת תוכננה לצלוח את הירדן ולכבוש את דוריג'את. פלוגה שלישית תוכננה לתפוס את תל המעברה. גדוד 22 של 'כרמלי' נועד לחצות את הירדן, לעבור דרך המשלטים שיתפסו כאמור על ידי גדוד 23, לכבוש את בית המכס העליון, ולבסוף לחסום את הכביש לקונייטרה. גדוד 24 של 'כרמלי' נועד לכבוש את משלט 223, מצידו הדרומי מערבי של ראש הגשר, מדרום לכביש למחניים, וגדוד 11 של 'עודד', את משלט 243, מצפון לאותו כביש. בשלב השני, לאחר ניתוק ראש הגשר ממזרח, בד בבד עם התקפות ממערב, תוכנן לחסל את ראש הגשר.
התחלת המבצע
בליל ה-10-9 ביולי 1948 בשעה 22:00 החלה תקיפת כוחות צה"ל במסגרת מבצע ברוש.
השלב הראשון של המבצע הסתיים בהצלחה חלקית. גדוד 23 כבש את תל המעברה בדרום אגם החולה, את חירבת ג'לבינה, ואת חירבת דוריג'את ממזרח לירדן. לעומת זאת, גדוד 22 שהיה אמור לעבור את הירדן בגשר פונטונים, כדי לכבוש את בית המכס העליון, לא הצליח במשימתו, בגלל אי השלמתו של הגשר. חלק מן הגדוד עבר בסירות וברפסודה, אך התברר כי הגדוד לא יספיק לכבוש את בית המכס בו בלילה, ולכן הוחלט להחזיר את חיילי הגדוד שכבר צלחו את הירדן. ממערב ומדרום, בהתאמה, כבשו כוחות חטיבת 'עודד' את משלט 243 וכוחות גדוד 24 של 'כרמלי' את משלט 223. עם בוקר החזיקו הסורים בראש הגשר רק במשמר הירדן ובכרד אל בקרה לידו.
הסיוע הארטילרי היה בסדר אך הפגזים בוזבזו. הסוללה של ברוך כותני יצאה בערב מעמדתה והתקדמה בשטח פתוח עד למקום שממנו היה לה טווח אל בית המכס הסורי. ברוך כותני התחיל לטווח עם אור אחרון,. הוא פתח באש לתכלית בשעה  וירה במשך שעה  150 פגזים לעבר המשטרה בבית המכס.
התקפת הנגד הסורית
בבוקר ה-10 ביולי 1948 פתח הצבא הסורי במתקפה מסיבית של חי"ר, שריון, ארטילריה ומטוסים. הסורים כבשו באותו יום את כל המשלטים שנכבשו מהם בלילה, ובנוסף, כבשו את חירבת ירדה
לסורים הייתה עליונות אווירית. הם ניסו מספר פעמים לתקוף את המפקדה במלון שולמית. בנוסף, הם תקפו את שדה התעופה של מחניים בו היו ריכוזים של רכב ואנשים וגרמו לשבעה הרוגים ועשרים ושבעה פצועים.
סוללה ה' של ברוך כותני פעלה בסיוע במשך כל היום. מעמדתה בחולתה פעלה נגד המשוריינים והטנקים הסורים שתקפו את משלט תל המעברה ושכבשו גם את פרדס חורי וניסו בליווי של יחידות מעטות של רגלים להתקדם צפונה. הסוללה של ברוך כותני המטירה אש ללא הרף על השטח מסביב לתל והרגלים החזיקו מעמד כל היום, אחרי שהבינו שהנסיגה תגרום להם אבדות גדולות יותר מאשר ההגנה במקום. האנשים נכנסו לחפירות שהיו די עמוקות וירו מפיאטים על המשוריינים והטנקים הסורים שלא העזו להתקדם. אמנם לא פגעו הפיאטים וגם לא אש תותחי ה-65 מ"מ בטנקים הסורים אבל האש הצליחה להפחיד את האויב שהסתפק בהרעשת התל. רבים ממגיני התל נפצעו, אך למזלם  רוב הפצועים נפצעו "קל" ולא היו הרוגים.
תפקיד סוללה ה' היה כפול: לחפות באש על פלוגה ג' גדוד 22 בתל המעברה ולהציל אותה מהשמדה בטוחה ולהגן על עצמה מהתקפות המשוריינים הסוריים מצפון. התותחים פעלו ללא הרף. מטוסים סוריים גילו את עמדתם ותקפו את העמדה. טנק (תותח 75 מ"מ) תפס עמדה מאחורי משלט דוריג'ת והפגיז משם את העמדה. ברוך כותני פקד על אנשי הסוללה להישאר במקום. הם בנו קירות מגן מארגזי תחמושת מלאים באפר ומשקי חול. הביצורים המאולתרים הספיקו להגן על הצוותים. במשך הבוקר נפצע רק תותחן אחד, פארנטי מרי, למרות שפגזי הטנק נפלו קרוב לתותחים. 
ההתקפה הרצינית התחילה אחר הצהריים, מטוסים סוריים חגו מעל יסוד המעלה וירו מתותחיהם על עמדת התותחים. כדורים אחדים נפלו קרוב מאד לעמדות התותחים. טנקים סורים התקדמו לעבר תל המעברה ובו בזמן המטיר הטנק אש על התותחים בכוונה להשתיקם ולסייע ע"י זה למשוריינים בהתקפתם על תל המעברה.
בשעה 14:00 הצליח הטנק לפגוע פגיעה ישירה באחד התותחים. אך הפגיעה הייתה רק בעמדה ולא בתותח. הפגז התפוצץ בתוך שק החול שמתחת לקנה של תותח מס' 3 בזמן ירי. 4 תותחנים נפצעו (כולם - קל) התותח נפגע, שתי הכוונות הושמדו, שני גלגלים נפגעו (התותח נשלח לתיקון). למרות הפגיעה הזו החליט המפקד להמשיך בירי ללא הפסקה וללא דילוג לעמדת חליפין. החלטתו הייתה מבוססת על שני עיקרים:

1.היה הכרחי להמשיך בירי לסייע לפלוגה ג'.מצבה היה קשה מאוד וכל איחור היה יכול להוביל לאסון.

2.היה צריך להמשיך בירי,כדי להטעות את הסורים שלא ידעו שפגעו במטרה וכך היה באמת.

שלושה תותחים ירו לעבר הטנק והטנק ברח! הוא הפגיז מאז והלאה כמה מקומות אחרים שבאו בחשבון כעמדות תותחים אפשריות. גם המטוס הסורי שסייר מעל השטח הפציץ אחר כך רק מקומות אחרים בשדה ולא את עמדת התותחים. כשפנה היום הפסיקה הסוללה את האש. התותחנים היו גאים. הם הרגישו שפלוגה ג' גדוד 22 ניצלה בזכות הירי המדוייק של הסוללה. מסך אש המגן לפניה היה מוצלח ביותר. פגזים 65 מ"מ נפלו 50 מ' בלבד לפני התל. הדוח של ברוך כותני מציין לשבח גם את עבודת הבנות שפעלו בעמדת התותחים בהזדמנות זו ("זו הפעם היחידה בהיסטורית התותחנים שבנות הצטיינו באומץ לב תחת אש כבדה של האויב").
קרבות בגזרת ירדה – 243
סוללה ו' של שדמתי הייתה עסוקה במשך כל היום בהדיפת תקיפות של טנקים ומשוריינים סוריים וחיפוי על נסיגת הפלוגות הבלתי מאומנות של גדוד 11. הפלוגות האלה היו מאויישות בחיילים משתי חטיבות שונות וזאת הייתה הפעם הראשנוה שלהם בקרב.
ההתקפה על גבעה 243 התחילה עם אור ראשון. ההתקפה על גבעה 223 ועל אירביד התחילה כשעתיים מאוחר יותר. קשה לתאר איך היה אפשרי ששני הגדודים לא פעלו בתאום. כל פלוגה עמדה בעצם על נפשה ולא באה לעזרת חברתה. משני הגדודים נכנסו לקרב רק – שתי פלוגות...ואלה החדשות ובלתי מאומנות. התותחים ירו והצילו. הדו"ח של שדמתי: 
כשפנה היום היה המצב בגזרת ירדה – אירביד דומה לזמן ההפוגה; חוץ מירדה אשר אבדה. שני הצדדים הכינו את כוחותיהם לחידוש הקרב למחרת היום.
את תכנית האש גם לפעולות הלילה וגם לסיוע בבקר עיבד מראש קצין התותחנים החזיתי, שמואל גודר (גורודצקי)
פלוגה מגדוד 13 של חטיבת 'גולני' שהיוותה עתודה חזיתית, הוזעקה למקום וכבשה בלילה בחזרה את חירבת ירדה.
ההתקפה על דרדרה
משק דרדרה (אייל), היה היישוב היהודי היחיד בצד המזרחי של אגם החולה. במקום היו 30 מגינים חברי המשק ופלוגה ב' מגדוד 23 כרמלי שנסוגה למקום מג'לבינה. בשעות הצהרים של ה-11 ביולי 1948 פתחו הסורים באש תותחים על דרדרה. הסורים פתחו ב"ריכוך" משלט "הדבשת" שחלש על המשק אבל היה נטוש. ההתקפה וה"הסתערות" על משלט זה איפשרה לכוון את המרגמות במקום ואת תותחי ה-65 מ"מ מעבר לאגם ולגרום לאבידות בקרב הסורים.
לאחר מכן החלה ההסתערות בעוצמה של גדוד לערך. המגינים ירו אש מכוונת ומדויקת וגרמו למסתערים אבידות כבדות. חלק מהם עלו על שדה מוקשים. ההסתערות נשברה עם חשיכה. למגינים היו 3 הרוגים. למחרת בבוקר מנה הצופה על המגדל כ-50 גוויות של חיילים סורים במורדות. כן הותקפו חולתה, איילת השחר ומחניים, אך התקפות אלה נהדפו אף הן. התותחים של ברוך כותני פעלו נגד החי"ר הסורי ועזרו למגיני המשק להדוף אותם. בלילה קבל ברוך כותני תותח חדש במקום המושבת.
בשעה 9.00 בבוקר הגיעו 2 תותחי 75 מ"מ במפקדת ראש פינה, והמפקד לנדשוט , קצין אוסטרלי שערק לכוחותינו, התייצב לפני מרדכי מקלף. מקלף יצא עם התותחן מחוץ למטה והראה לו באצבע את עמדות 8 התותחים הסוריים משני עברי הכביש ליד בית המכס. התותחים הסוריים הוצבו שם ללא הסוואה, בשדה הפתוח, היות והסורים היו בטוחים שאין ליהודים תותחים בטווח מספיק לפגוע בהם. המפקדה הסורית התמקמה בבית המכס. מקלף הראה לו את התותחים הסוריים ואמר לו: "אלה המטרות שלך. הכנס לעמדה והתחיל לירות עליהם. אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה – רק תירה עליהם". 
לנדשוט סייר בסביבה ובחר עמדה בתוך חורשה ליד אילת השחר במקום בו פרסה קודם סוללת שדמתי. את התצפית הקים על כיפה בקרבת עמדת התותחים. בצהרים פתחו תותחי 75 המ"מ באש על התותחים הסוריים – אך הסורים, הכירו את העמדה וגם את התצפית וענו מיד באש נגד התצפית. הפגז הראשון שלהם נפל על עמדתו של המפקד. 
לנדשוט דילג לעמדת חליפין – וגם את תצפיתו. הוא חידש את האש משם והסורים ענו – אך הם המשיכו להפגיז את התצפית הקודמת ואת עמדת התותחים הקודמת ולכן לא הפריעו לירי שלנו. לנדשוט ירה נגדם בפגזי חנ"מ והצליח לפגוע באחד התותחים דרומית לבית המכס. התותח הושמד לעינינו והסוללה נעלמה מן השטח.
גם בימים הבאים העסיקה סוללת לנשוט יום יום את בית המכס ועמדות התותחים צפונית ממנו. לרשות הסוללה היו 180 פגז חנ"מ בצאתה מתל-אביב. היא ירתה בכל יום 200-40 פגז וסיימה את המלאי שלה תוך שלושת הימים הבאים. אז נשארו לה רק שרפנלים.  לנדשוט קבל אז 318 מרעומים 65 מ"מ מאחת הסוללות והזמין בבית מלאכה בכפר גלעדי התאמת המרעומים לשרפנלים שלו היות ולא קבל תחמושת חדשה מתל-אביב. בית המלאכה ייצר את מתאמי המרעומים הדרושים עם ברגיי עץ והתחמושת הזאת נוצלה ביום האחרון של הקרבות. הפגזים היו טובים מאוד וברגיי העץ יצרו רעש איום ומפחיד.
המשך הקרבות
בימים 12 ביולי 1948 - 15 ביולי 1948 התנהלה פעילות מצומצמת באזור - מיקושים, פטרולים הפצצות והפגזות. ב-12 ביולי 1948 נערכו מספר התקפות על חירבת ירדה אבל הן נהדפו. בגזרת ירדה ומשלט 243 פעלה סוללה ו' במשך יום 11.7 היא ירתה 100 פגזים חצים שרפלנים אש בודדת על כאדר-אל בקארה), ואש הטרדה על משמר הירדן. (במשך היום הזה התחילו הכנות לפשיטה על בקארה). בלילה בין 11 ל-12 אולי עזבה סוללה "ה" של ברוך כותני את הגזרה, ועברה לזרעין, על מנת להחליף שם את מחלקה י'  120 מ"מ של פינצ'י שנשלחה לסג'רה.
בליל ה-13 - 14 ביולי 1948 עשו שתי פלוגות של 'כרמלי', האחת מגדוד 22, והשנייה מגדוד 23, ניסיון לכבוש את משלט 243 וכראד אל בקרה, תוך ניצול יתרון ההפתעה, ובכך לגרום לסורים לסגת מראש הגשר, לאחר אובדן אותן עמדות מפתח. אלא שהכוחות הסוריים נמצאו ערניים, ההתקפה בוטלה, והניסיון נכשל. מכאן ואילך הצטמצמה הפעילות של שני הצדדים. ב- 16 ביולי 1948 פתחו הסורים בהתקפה גדולה לעבר חירבת ירדה. פלוגה מגדוד 22 כרמלי הגנה על המקום, אולם נאלצה לסגת מירדה באבידות כבדות. סוללה ו' סייעה בכבוש ירדה בלילה כשירתה אש כבדה על בקארה, על גבעה 243 וטיווחה על משמר הירדן. במשך היום עזרה הסוללה בהגנת התקפות נגד. היא ירתה יריות בודדות על ריכוזים ועל טנקים ומשוריינים בשטח. בסה"כ ירתה הסוללה כ-200 פגזים במשך 24 השעות האחרונות (חצי מהם חנ"ם נגד הטנקים והמשוריינים הסוריים). בערב נשאר משלט ירדה בידינו. הסורים תקפו את הקיבוץ דרדרה בעזרת טנקים והגיעו עד לגדרי-התיל. הם נהדפו והשאירו כ-50 פצועים בשדה.
באותו יום הצליחו מגיני קיבוץ איילת השחר להפיל מטוס סורי מטיפוס הרווארד שהפציץ את הקיבוץ. המטוס התרסק על יד בית התינוקות ושני טייסיו נהרגו. מן הצד הישראלי, באותו מועד, בקירוב, הגיעו שלושה מטוסי מבצר מעופף לישראל, ואלה הפציצו את ראש הגשר הסורי, ואת בית המכס. אלא שכוחות צה"ל היו באותו שלב תשושים מכדי לנצל זאת למתקפה חדשה.
 

כיבוש חירבת ירדה בשלישית
ב-17 ביולי 1948 בשעה 23:00 החלה התקפה של פלוגה ב' מגדוד 23 של חטיבת כרמלי על חירבת ירדה. החירבה נכבשה תוך ירי ושלשול רימונים לתוך העמדות. למחרת עמדו לוחמי כרמלי כל היום תחת צליפות והפגזות שגרמו לשלושה הרוגים. ב-18 ביולי 1948, בשעה 19:00 נכנסה ההפוגה השנייה לתקפה כשירדה נשארה בידי צה"ל. האבידות המכאיבות ביותר היו לנו ב-ירדה. שם הושמדה מכונות הירייה של המגינים,  אחד מאנשי המחלקה נמלט לתצפית של לנדשוט וסיפר שכל המחלקה נהרגה. (מאוחר יותר התברר שיש עוד פליט.)  תותח ה-נ.מ. המשיך לחפות באש על המשלט, ומנע מסורים להיכנס לבניין.
בפעולת לילה כבשו כוחותינו את המשלט מחדש. כל האנשים נפלו על עמדותיהם. המקלען היה עדין רכון על נשקו. רגל אויב לא דרכה על אדמת הבניין הזה. – פלוגה ב', של איתמר בן-ברק, (גדוד 23), התבססה מחדש בירדה. אך התותחנים היו אילה שהצילו, ביום ההוא, את גבעה ירדה. המקום היחיד שבו התקדמו הערבים ביום ההתקפה הגדולה שלהם היה פרדס חורי, שנכבש.בין התותחנים של סוללה "ו" (65 מ"מ), אשר הצטיינו באותו היום, היו סמל דב גור, מפקד צוות  1, ו"מספרי אחד" משה מלחי ושמואל פורגס.
אחרית דבר
בסופו של המבצע נותר קו החזית ללא שינוי. הקו נותר בעינו עד לסיום המלחמה.
בתקופת המבצע נהרגו כ-95 חיילי צה"ל ונפצעו כ-200. על פי הערכת המודיעין של צה"ל, במבצע נהרגו כ-200 חיילים סורים ונפצעו כ-400 .
מבצע ברוש לא השיג את המטרה שהציב לעצמו ולא עקר את הסורים מראש הגשר במשמר הירדן אבל הוא הסיר את איום הסורים שתיכננו, ככל הנראה, לנצל את הצלחתם בראש הגשר להמשיך מערבה ולנתק את הגליל העליון.

חירבת ירדה במלחמת ששת הימים

במקום הקומה סוללה של 334 שדילגה בלילה שלפני הלחימה לעמדה אחרת בפרדס חורי הסורים הפגיזו את העמדה בחירבת ירדה במאות פגזים ללא שום פגע כי הסוללה כבר לא הייתה בחירבת ירדה.

לצפייה בסמארטפון