המסע מבריסק לבית התותחן

אל"מ (מיל') יעקב ארז הגיע ביולי השנה לגבורות. כתבנו אורי מנוס שוחח איתו על מסלול חייו, מילדותו כילד במלחמת העולם השנייה, דרך מלחמות ישראל, אל עשייתו הנוכחית כמרכז הפורום העסקי-חברתי בעמותת "יד התותחנים"

מאת תא"ל (מיל') אורי מנוס

קבלת דרגת אל"מ מהרמטכ"ל דוד אלעזר וממפקד האוגדה האלוף אלברט מנדלר

בפגישה שגרתית בביתו של יעקב ארז ברעננה, תוך שהוא מציג בפניי מספר תכניות לקידום הפורום העסקי-חברתי  של עמותת "יד התותחנים", הוא פולט לפתע – "אתה יודע שבשבוע שעבר מלאו לי 80 שנה".

אני מתבונן ביעקב היושב מולי זקוף כתמיד. הקול וקצב הדיבור בדיוק כפי שזכרתי אותו רועם לפני כ-55 שנים. "עצור!", אמרתי לו בלשון התותחנים, "למה אתה שותק? זה הזמן לספר את סיפור חייך למען הדורות הבאים".

"טוב, אם אתה מוכן, תרשום". והוא מתחיל: "בשנת 1948, כילד בן 12, עליתי עם הוריי לארץ באוניה 'נגבה'. השם 'נגבה' עוד יהווה בהמשך אבן דרך נוספת במשפחתנו". 

"רגע", אני מפסיק אותו, "אתה לא תדלג על פרק משמועתי בחייך – מלחמת העולם השנייה. אמנם היית רק בן 4 אבל משהו אתה בטח זוכר עד לעלייתך ארצה". כאן מתחיל סיפורו של יעקב אייזנבאום, בן יחיד להוריו, שנולד בעיר בריסק (ברסט ליטובסק) אשר בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה שייכת לפולין.

יעקב: "עם התקרבות הצבא הגרמני לעיר, אבי הזעיק את אמי ואותי לתחנת הרכבת במגמה לעזוב את פולין. תחת אש כבדה של מטוסים גרמניים הצלחנו להיחלץ והגענו לסיביר. לאחר כשנה בסיביר, סטלין יזם להוציא את היהודים מסיביר לאוזבקיסטן. חיינו שם בקולחוז בתנאי רעב ומחסור. אבא גויס לצבא הרוסי ובמשך 5 שנים עד לסיום המלחמה לא ראינו אותו. עם סיום המלחמה נדדנו דרך צ'כסולבקיה ומשם למחנה עקורים בגרמניה המערבית. שם התארגנו לעליה והגענו לחיפה באוניה 'נגבה'. שנה של התערות במעברה 'דורה' שליד נתניה. מדורה הובלנו ללוד למגורי קבע  בבית נטוש שנעזב על-ידי הערבים. התחלתי את לימודיי בלוד בבית הספר היסודי ומשם לתיכון".

כאו מצטרפת לשיחה אטי, רעייתו של יעקב. "גם אני עברתי מסלול דומה במלחמת העולם השנייה והגורל זימן אותי ללוד", מספרת אטי. "שם פגשתי לראשונה את יעקב כתלמיד באותה כיתה. מיד התאהבתי בו כיוון שהיה ילד נאה, דובר עברית רהוטה. מנהיג טבעי בבית הספר".

"התמונה ששינתה את מסלול חיי"

יעקב: "אכן שימשתי כל השנים ראש מועצת התלמידים. תפקיד שהכין אותי לפיקוד ומנהיגות בהמשך למסלולי הצבאי. במגמה הריאלית בלטתי בשעורי המתמטיקה. בסיום לימודי התיכון תכננתי להמשיך את לימודיי בטכניון. אבל באחד הימים, כשבית הספר ערך טיול לירושלים, ביקרנו בכנסת. נעמדנו לפני התמונה המפורסמת של ילד יהודי בגטו וארשה המרים ידיו בפחד אל מול חיילים גרמנים המשסים בו את כלביהם. בו במקום החלטתי שאני לא הולך ללמוד בטכניון. במקום זאת, אתגייס לצה"ל כדי למנוע מילדיי בעתיד מחזה כזה.

התמונה הזו ניווטה אותו למסלול צבאי סדיר של 22 שנה בתפקידי פיקוד, מ"מבצע קדש" ב-1956 ועד למלחמת "יום הכיפורים". "ללא המפגש הדרמטי עם תמונה זו בכנסת, אולי חיי היו מתגלגלים לכיוון אחר", מעיד יעקב.

"המפגש האמיתי הראשון שלי עם שדה הקרב היה במבצע 'קדש', באוקטובר 1956. עם גמר קורס יסוד לקציני חת"ם הוצבתי בגדוד 404 – הגדוד המתנייע הראשון של חיל התותחנים. משם הועברתי לגונדת נ"ט 417 תחת פיקודו של רס"ן יעקב עקנין (לימים תא"ל, מפקד פו"ם), כמפקד יחידת נ"ט במבצע 'קדש'. שימשתי גם כקת"ק בגדוד 13 של גולני, עם המג"ד שלמה אלטון ז"ל והקש"א חיים גרניט יבל"א.

"הקרב על מוצבי צומת רפיח לא היה פיקניק. הצבא המצרי הגן בעקשנות על המקום, התמודדנו עם התנגדות חזקה מולנו. לפני סיום הקרב התמניתי לתפקיד סגן מפקד הגונדה במקום הסגן שנפל בקרב".

"עקב ניסיוני בהפעלת תותחי הנ"ט, הוצבתי להדרכה בבה"ד 3 – בסיס הדרכה של חיל הרגלים. בבסיס אמור הייתי לקלוט את התול"רים הראשונים בצה"ל. בה"ד 3 היה ממוקם אז בשכונת דורה ליד נתניה. אותו מקום שאני כילד פליט השואה התגורר בו במעברת דורה.

"אריק שרון, שהתרשם מעבודתי, שלח אותי לקורס מ"פ שריון. לאחר הקורס ניסה ללחוץ עלי לעבור לשריון. 'שמע בחור', הוא אמר לי, 'הטנקים הם העתיד של צה"ל, עבור לחיל השריון'. לא השתכנעתי ונשארתי תותחן. העדפתי להמשיך כמפקד סוללה בגדוד 404, גדוד שהיווה בית ספר של כל המערך המתנייע של החיל".

חתונה בחסות התותחים

"השלב הבא היה מפקד מדור נ"ט בבה"ד 9 בצריפין. שמחתי על המיקום כי חברתי אטי למדה אז בבית הספר לאחיות בבית החולים 'אסף הרופא'. מה יותר קל מאשר להיפגש לאחר שעות הפעילות ולנסוע הביתה לבית הורינו בלוד.

"אבל למפקד הבסיס, סא"ל יצחק זימן, הסידור הזה לא נראה. 'שמע', הוא אמר לי, 'אתה כבר בחור גדול. למה אתה לא מתחתן?' עניתי לו 'עם מי אני אתחתן?' בתמימות. 'עם חברתך אטי', הוא השיב. 'אבל איך נתחתן? איך נשיג דירה? לשנינו אין גרוש חופשי בכיס'. אבל זימן לא ויתר ואמר 'אל תדאג, הכל עליי. תן מחר תשובה והכל יסתדר'.

"הבהרתי לאטי את ההצעה של מפקד הבסיס והיא השיבה ללא היסוס: 'בטח מתחתנים, אחרת איך נשיג דירה?' ואכן, תוך שבוע נערכה חתונה צבאית בבה"ד 9 בצריפין, כיד המלך בניצוחו של רס"ר אייזמן. גם דירה ארגנו לנו בשכונת רמת ורבר בפתח תקווה, שם התגוררו בזמנו מרבית קציני התותחנים. אני מצדי התחייבתי למספר שנות קבע נוספות".

"סא"ל אריה לוי ז"ל, מג"ד 404 (לימים אלוף ראש אג"א) ביקש ממני שאשמש כסגנו. בין יתר משימותיי כסמג"ד, מוניתי להכין ולפקד על נבחרת הגדוד בצעדת ארבעת הימים שסיומה בירושלים. סגנון הצעדה היה מעין מסע מזורז ומהיר ודרש כושר גופני שלא היה מצוי אצלנו התותחנים. ביצענו מסעות הכנה רבים כדי לעמוד במבחן. כפות רגליי קצת התנפחו במהלך האמונים. במצב זה התחלתי את הצעדה. בהפסקות, כשהחובש ניגש לטפל בי, חיילי הבחינו ברגליי הפגועות וביקשו לתמוך בי. סירבתי בנימוס והובלתי את הקבוצה עד סופו של המסע. נבחרת התותחנים של גדוד 404 תפסה את המקום השלישי מכל יחידות גייסות השריון, תקדים שהפתיע רבים."

"מלחמת ששת הימים מצאה אותי כחניך בפו"ם ובתפקיד משנה מג"ד תומ"ת 822. עם הכרזת הכוננות ירדתי לדרום וחברתי, כמפקד סיוע, לחטיבת הטנקים 520 בפיקודו של אלחנן סלע ז"ל. הגדוד עצמו, בפיקודו של עודד בונה, נע בציר צפונית לנו עם חטיבת הטנקים 200 בפיקודו של ישכה שדמי. כך שזולת מחלקת מרגמות 120 מ"מ אורגניות בחטיבה לא היה לי מובטח סיוע ארטילרי ארוך טווח. הקרב הראשון של החטיבה היה הקרב על מערך מצרי בג'בל לבני. קרב קשה, שבסיומו ביקש ממני מפקד החטיבה סלע לפקד על גדוד מאולתר המורכב מכוח חרמ"ש וטנקים. 'תרוץ איתם לכיוון תעלת סואץ, ובנוסף לכך – תשמש גם מפקד הסיוע של החטיבה', אמר לי. כאשר הגעתי למפקדה המאולתרת הם קיבלו אותי בשמחה, ומיד נערכנו להמשך תנועה. עד הגעתנו לשפת תעלת סואץ ערכנו מספק קרבות עם כוחות השהייה מצרים. בדרכי לתעלה פגשתי את אריה מזרחי (לימים תא"ל, קתמ"ר) הוא לראשונה סיפר לי כי התמנה לסמג"ד 404 במקום הסמג"ד קרלו שגב שנפל עם השליש חביב קונטינו. דאב ליבי, הכרתי את שני האנשים האלה, המוכשרים כל אחד בתחומו. אספתי את גדוד 404 אליי והפעלתי אותו בגזרת אחריותי."

"בסיום המלחמה כתב המח"ט אל"מ אלחנן סלע חוות דעת על תפקודי במלחמה ומצא לציין: 'הנך קצין נדיר המסוגל להגיד למפקדיו את דעתך האישית זאת בניגוד לדעתם. פעלת תחת אש בשקט ובשיקול דעת'".

מנהיגות נרכשת ונבחנת במלחמת ההתשה

"מלחמת ההתשה בין השנים 1969-1970 הייתה מלחמה מיוחדת. אמנם סטטית, אבל שוחקת. כל יום הרוגים  ופצועים, ללא ידיעה מה מטרתנו במלחמה זו או מתי תסתיים. במציאות זו קיבלתי את הפיקוד על גדוד 402 מידי בני ארד ז"ל (לימים תא"ל, רמ"ט פיקוד הצפון).

"לגדודי התותחנים הייתה המשימה המרכזית בייצור האש לעבר המצרים. סך הכל, במקרה הטוב, היו בקו שלושה גדודים סדירים עם 36 תותחים מתנייעים על בסיס מרכב טנק שרמן ישן, ומולנו עמדו כ-1000 תותחים מצרים. לעתים, לקראת מבצעים יזומים שלנו, תוגברנו על-ידי גדודי מילואים.

"המשימה העיקרית של המפקדים הייתה לשמור על המוטיבציה של החיילים, להגביר אצלם את הערנות ולא לתת ל'בדואיזם' להשתלט על שגרת החיים. כיצד עושים זאת? על-ידי מתן דוגמא אישית. אתה, כמפקד נמצא עם האנשים בחזית, בתומ"ת, במפ"יק עם הקתק"ים בתצפית או בטנקים. לחיילים וקצינים צעירים בני 19-21 חשוב שאיש מבוגר עם ניסיון מבצעי נמצא איתם ומקנה להם ביטחון".

"תוך כדי שאני משמש מפקד ענף מקצועות חת"ם (עמ"ח) בבה"ד 9 בצריפין, אני מקבל טלפון מאריק שרון שהיה אז לקראת סיום תפקידו כאלוף פיקוד הדרום. 'סיים את תפקידך ותתייצב אצלי בתפקיד מפקד תותחנים בפיקוד הדרום (מת"פ)', הורה לי. 'הקתמ"ר אריה לוי מסכים?', שאלתי. 'זו לא בעיה שלך', הוא השיב, 'אני אסדר זאת'. לאריק שרון לא מסרבים כשהוא קורא.

"שרון הציב לי תנאי לקבלת התפקיד, והוא שאגור בבאר שבע עם משפחתי. 'אבל אנחנו גרים קרוב בקיבוץ נגבה', ניסיתי להתגונן ללא הצלחה".

"בפיקוד הדרום הדעה והרוח שנשבה הייתה שלא תהיה מלחמה עם המצרים. 'רק שיעזו לחצות את התעלה, הם לא יזכרו מאיפה באו', היו עיקרי דבריהם של הדוברים בכינוס בפיקוד הדרום במאי 1973. דבק בתפיסה הזאת בעיקר ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא.

"באווירה נינוחה זו הגעתי חודשיים מאוחר יותר לקבלת התפקיד כמפקד אגד ארטילרי 209, האגד הארטילרי הסדיר היחידי של חיל התותחנים המופקד על גזרת סיני. שוב כמינוי של אריק שרון.

"בבואי לאגד מצאתי יחידה מסודרת ומאורגנת ובאווירה של שלווה. לרשותי עמדו קציני מטה הטובים כל אחד בתחומו. בתפקיד קצין האג"ם שימש עודד טירה (לימים תא"ל, קתמ"ר). נוספים לו היו קצין השלישות המקצועי והמסור מוטי לאניידו, וקצין התחזוקה חיים מימון ששום מכשול לוגיסטי לא עמד בפניו. כסגן מפקד האגד שימש אלכס גוטליב ז"ל והרמ"ט דני אלון ז"ל. צוות שלא צריך להרבות איתם מילים. אנשי ביצוע מהמעלה הראשונה".

זה לא תרגיל, זו מלחמה

"כבר במפגש ראשון ובמפגשים נוספים עם מטה האגד והמג"דים, הבעתי את דעתי לגבי אפשרות של מלחמה. הדגשתי שוב ושוב שהמצרים עובדים עלינו, שזה לא תרגיל ושהם מוכנים למלחמה. כל הסימנים בשטח העידו על כך. החלטתי שאנחנו נעשה את כל ההכנות לקראת מלחמה: השלמות מלאי, תרגולים כל אחד בגזרת האחריות שלו, היכרות וחבירה של קציני התצפית והקישור הארטילרי כל אחד ליחידתו החבירה.

"עמדו לרשותי שלושה גדודים סדירים עם מפקדים מהשורה הראשונה של החיל: מג"ד 403 רמי זיו ז"ל, מג"ד 402 משה גרובר ז"ל, ומג"ד 404 שמואל מאיר (סמיקו), שפרס עם גדודו בגזרה עצמאית בצפון התעלה.

"בשלב גיוס המילואים הייתי אמור לקבל את שני גדודי האגד, גדוד מכמ"ת 160 מ"מ בפיקודו של משה קרופ וגדוד מכמ"ת 120 מ"מ בפיקודו של יגאל גור ז"ל. לפי התכנון, התייצבו מאוחר יותר שני גדודי 175 מ"מ, גדוד 647 בפיקודו של אריה זינגר וגדוד 329 בפיקודו של יוסי קימל."

תא"ל (מיל') עודד טירה ששימש כקצין אג"ם האגד, כותב בספרו 'ללכת עם האנשים': "יעקב ארז קצין קשוח אך גם בן אדם, לא הכרתיו בתפקידיי הקודמים. הקפיד על הפרטים הקטנים אבל גם בעל ראייה כוללת כבעל ניסיונות בקרבות קודמים, עם הגעתו לאגד הוא הפיח בנו רוח לחימה. עשינו ביקורות כוננות בכל היחידות, הוא טען: 'זה לא תרגיל זו מלחמה'. ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה הוא הורה לפזר את קציני התצפית והקישור הארטילרי למקומם, וזאת הסיבה שיחידות האגד היו מוכנות טוב יותר למלחמה מאשר יחידות אחרות, גם טכנית וגם מנטלית. לכן, האגד השכיל להשיב אש במידית לעבר מטרות מוכנות מראש."

מהפתעה לניצחון

"ביום הכיפורים 6 אוקטובר 1973, בשעה 14:00, הופתענו מהתקפת מטוסים על המפקדות שלנו ברפידים", מודה יעקב. מפקד האוגדה, האלוף אלברט מנדלר ז"ל, ניהל את קרב הבלימה של אוגדה 252 בצורה מופתית, בקור רוח ובשיקול דעת. המשימה הראשונה של תותחני האגד הייתה לסייע באש למוצבי התעלה שהוחזקו על-ידי חטיבת החי"ר מילואים הירושלמית. עליתי על רשת הרדיו של מפקדי המוצבים כדי להבין מקרוב כיצד ניתן לסייע לחילוץ המוצבים. תוך כדי שיחה עם מפקד מוצב המזח ארדניסט, הייתי עד להחלטתו להיכנע למצרים.

"זה היה מצב קשה במיוחד שלא חוויתי בשום מלחמה קודמת. במפגשים שהייתי בחמ"ל הפיקודי באום חשיבה (דבלה), נוכחתי באווירה דיכאונית ומבולבלת. מלחמת הגנרלים כבר החלה שם. אריק שרון מפקד אוגדה 143 היה צריך להיאבק קשות כדי לשכנע את הפיקוד והרמטכ"ל להפעיל את תוכניתו הנועזת לחציית תעלת סואץ. במהלך הקרבות נפל מפקד האוגדה אלברט מנדלר שהיה אהוד ונערץ על פקודיו וחבריו, הוא הוחלף ע"י קלמן מגן, גם הוא מפקד עטור שבחים.

"עם הגעת הכוחות הצולחים לצד המערבי של התעלה וכיתור הארמיה השלישית המצרית, הצעתי להחדיר קת"קים לעומק השטח המצרי כדי להנחית עליהם אש מדויקת. הצעתי התקבלה, וכך פעלנו לילות רבים."

אל"מ (מיל') יעקב בן קיקי, אז קש"א בגדוד שריון 52, מוסיף: "באחד הערבים במלחמה נקראתי להתייצב בפני מפקד האגד לתדריך אישי וזה עיקרי התדריך: 'חבורת צוערים מבה"ד 1 יאבטחו אותך, יחד תחדרו לאזור מתחמי הטנקים המצרים, תזהה אותם ותפעיל עליהם אש ארטילרית'. בקיצור – משימת התאבדות הראויה לסרטים בהוליווד. המשימה בוצעה, למזלנו הטוב גרמנו נזק למצרים וחזרנו בשלום ללא כל נפגעים."

"ב-16 אוקטובר, חלק מיחידות אגד 209 צלחו את התעלה", מספר יעקב. "הגענו עד לק"מ ה-101 מקהיר. אצלנו מדברים על פשלות, מחדלים וכו', אבל בעולם רואים במלחמתו של צה"ל ביום הכיפורים הישג שלומדים אותו בכל צבאות העולם. איך צבא שכמעט הובס במהלכי הפתיחה, קם, מתנער, ומכניע את אויבו. מהפתעה לניצחון. במחנה המאולתר של הסכמי הפסקת הלחימה עם המצרים בקילומטר ה-101 יצא גם לי לפגוש את מנחם בגין שהיה עדיין חבר כנסת, בבואו לעיר סואץ. שם לראשונה נודע לו שאנחנו שנינו ילידי אותה עיר, בריסק. הוא הכיר את סבי וציין 'אתה ממשפחה מכובדת'. ביחידות אגד ארטילרי 209 נפלו במלחמת יום הכיפורים 32 חללים. עד היום אני משתדל לשמור קשר עם משפחות הנופלים".

לא מוכן להמתין שנה נוספת

"לאחר המלחמה שובצתי כמדריך בפו"ם. מפקד פו"ם היה תא"ל יעקב עקנין, קצין תותחנים עתיר ניסיון שבשתי מלחמות שימש כמפקד האגד של אריק שרון. שירות בפו"ם זו תקופה נחמדה ללא אחריות פיקודית. מפעילים את הראש, מתמודדים עם חשיבה טקטית ואופרטיבית, כשברקע לקחי מלחמת יום הכיפורים.

"יחד עם קציני תותחנים נוספים בדרגתי (אל"מ), נקראנו לרמטכ"ל רא"ל מוטה גור ז"ל, על מנת לסכם את שיבוצנו וקידומנו בהמשך. מוטה אמר לי כי אחרי תפקידי בפו"ם אמשיך בתפקיד רוחב נוסף כאל"מ. הוא הצדיק זאת בטענות שונות שלא שכנעו אותי. החלטתי להשתחרר משירות הקבע ולקבל מינוי במילואים כמפקד סיוע גייסי בפיקודו של האלוף ישראל טל ז"ל. זה גם היה תפקידי הפעיל האחרון בצה"ל. למעט מקרה אחד, במלחמת לבנון הראשונה, אז הוזעקתי ארצה משליחות בקנדה."

"בראייה לאחור, הושפעתי רבות ממפקדים רבים שהיו דוגמא ראויה, כל אחד בתחומו ובאישיותו. פעלתי כמפקד אגד תחת חמישה מפקדי אוגדות שראיתי בהם מודל לחיקוי: הראשון – האלוף שלמה להט, השני – אלברט מנדלר, השלישי – קלמן מגן, אחריו קותי אדם והאחרון האלוף אברהם רותם. מפקדים נוספים בגייסות השריון היו האלוף ישראל טל והאלוף משה-מוסה פלד. בזכות מנהיגות רצופה מקצועיות וראייה מערכתית נכונה. גם בתוך חיל התותחנים היו מפקדים שהערכתי ולמדתי מהם, כמו אל"מ ישראל בן אמיתי, תא"ל ברוך ברוכין, אבי תורת מערך המתנייע, האלוף אריה לוי ואל"מ אריה זינגר".

"רעייתי אטי ואני הגענו למסקנה שלאחר שנים ארוכות של עומס משימות, ראוי לנו לקחת פסק זמן לתפקיד בחו"ל. ואכן, נבחרתי לשמש כשליח הטכניון בקנדה, כאשר המשימה הייתה התרמה לפעילות הטכניון בחיפה. יצאנו למספר שנים קצובות שהסתכמו בעשר שנים של הצלחה. בנוסף, שימשתי כנציג צה"ל לגיוס אנשי מילואים בשעת חירום. במלחמת לבנון הראשונה הגעתי גם אני ארצה והתייצבתי בפיקוד הצפון. בקנדה פגשתי את דוד עזריאלי ששימש סגן הנשיא הממונה עלי. לפני סיום תפקידי במגבית הטכניון, הציע לי להקים עבורו את קניון איילון. מאחר ולא היה לי מושג במה מדובר, הוא דאג להסביר לי וללמד אותי את התחום, ואכן למדתי ממנו המון. בהגיעי ארצה הקמתי את הקניון הראשון בארץ – קניון איילון, ולאחריו קניון נוסף, הקניון הגדול ברחובות. לאחר הקמת שני קניונים התבקשתי לשקם את הקניון בבודפשט, הונגריה, שבבעלות שרי אריסון. לאחר פרק הקניונים התבקשתי על-ידי אוניברסיטת תל אביב להיות נציגם במגבית בקנדה. כך עברו להם חמש שנים נוספות של שליחות ועשייה למען מדינת ישראל."

החזרה הביתה לתותחנים

"מזה 10 שנים אני עוסק בגיוס משאבים לעמותת "יד התותחנים" כדי לשפר את היקף פעילות העמותה. העברתי את שיטות עבודתי מקנדה לפה. ראשית, בניתי תשתית בסיסית של קבוצת תורמים שנקראת היום "הפורום העסקי-חברתי". כשאני פונה לקצין או חייל שלי מהעבר להתגייס למשימה, הוא זוכר וכנראה מוקיר את מפקדו ומתייצב לדגל.

"קיימנו עד כה 33 מפגשים חברתיים-תרבותיים של הפורום. ההיענות היא טובה ולאנשים יש רצון להיפגש עם חבריהם מהעבר המשותף. המשימות שלנו במגבית הזו הן: לקיים את הפעילות השוטפת, להעניק מלגות לימודים לחיילים משוחררים, והמשימה המרכזית כיום היא להקים מוזיאון ארטילרי בו יילמד חלקו של חיל התותחנים בשמירה על קיומה וביטחונה של מדינת ישראל.

"חשוב לי שיהיה דור המשך לעשייה שלנו, הוותיקים. ואכן, קם פורום של צעירים בראשות אל"מ (מיל') אמנון מאיר וכבר קיים גרעין פעיל שייקח מאיתנו את הדגל למשמרת הצעירה."

תא"ל (מיל') אברהם בר דוד, לשעבר יו"ר עמותת "יד התותחנים", מספר שיעקב הפיח רוח חדשה בעמותה בתחום של גיוס כספים. "עד כניסתו לתפקיד התבססנו על תקציב לא מספק של משרד הביטחון, דמי חבר ותרומות ספורות מדי פעם", מספר בר דוד. "היקף משאבים שלא איפשר לבצע פעילות נדרשת של הנצחה ראויה של הנופלים ותמיכה בחיילי חיל התותחנים. בהעדר מנכ"ל קבוע לעמותה יעקב בחלק מזמנו עוסק גם בתחומים שמנכ"ל אמור לעסוק בהם".

מעדות אישית, אוכל לומר כי יעקב היה מראשוני היוזמים והמבצעים של מפגשי יחידות לאחר מלחמת יום הכיפורים. הוא החל בגדוד בו היה מג"ד – 402, ובהמשך יזם מספר רב של כנסים של בוגרי א"א 209. כנסים אלו, שאת חלקם הנחיתי, יצרו מוטיבציה אצל מפקדים אחרים ליזום כנסים דומים ליחידותיהם.

"חשבתי נגמרו המלחמות וחשוב לשמר את קשרי החברות בין הלוחמים", מספר יעקב. "זה החל באופן ספונטני עם מפקדי גדוד 402 והתרחב בהמשך לכל חיילי הגדוד. יש רצון של אנשים להיפגש להחליף חוויות וכך גם לשמר את מורשת חיל התותחנים".

אטי ויעקב ארז הגיעו לגור ברעננה לפני כ-3 שנים, ומיד עם בואם השתלבו בפעילות חברתית ציבורית למען הקהילה. "הגעתי לגיל שמונים גיל בו רבים כבר פנסיונרים במשרה מלאה. אבל אני קם בבוקר מוקדם ומתייצב בבית התותחן בזיכרון יעקב. שם יש לי תחושה שאני חיוני, שאני תורם לחברה ולעמותת יד התותחנים. אני משתדל להמשיך בפעילות זו כל עוד יתאפשר לי, הרבה אחרי גיל 80.

יעקב נשוי לאטי מזה 59 שנים ולהם ארבעה ילדים: לימור שמי, ניבה קפלינסקי, רווית ניסן, ועידן ארז. ליעקב ואטי 12 נכדים ושלושה נינים.

בשמי ובשם כל חברי עמותת "יד התותחנים", תודה עמוקה ליעקב ותקווה שעוד שנים רבות נהנה מפרי עמלו ומרצו.

***

כתבה זו פורסמה בגיליון 36 של מגזין "תמיד תותחן", שראה אור בספטמבר 2016.

בערב חג הסוכות אשתקד הלכה לעולמה אטי ארז, שהייתה חברה פעילה ויוזמת בעמותה, אישה אצילה עם לב ענק ורגישות לזולת. מערכת "תמיד תותחן" מביעה את תנחומיה הכנים למשפחת ארז.