השמדת בתי הזיקוק בסואץ

השמדת בתי הזיקוק בסואץ

ארבע שעות רצופות של אש. הקטיושות זזו ומשכו אליהן פגזים מצריים, כאשר המשנים הטכניים מוציאים נתונים ללא הפסק.

תעלת סואץ

רקע לפעולה
למרות הניצחון של צה"ל במלחמת ששת הימים, לא שוכנעו המצרים לסיים את הסכסוך בדרך של משא ומתן. קרבות ראשונים לאורך תעלת סואץ החלו שבועות ספורים לאחר תום המלחמה. בועידת ראשי מדינות ערב בחרטום (ספטמבר 1967) הוחלט על "שלושת הלאווים" (לא שלום, לא משא ומתן ולא הכרה במדינת ישראל).
ב-21 באוקטובר 1967 הוטבעה המשחתת "אילת" ליד פורט סעיד על ידי טיל ים-ים מסוג "סטיקס". התוצאה 47 הרוגים ו-91 פצועים. בישראל הבינו כי הערבים אומנם הובסו במלחמה אך לא הוכרעו. עד אז לא פגעה ישראל במתקנים הכלכליים החשובים של מצרים לאורך תעלת סואץ, למרות שכולם היו בטווח הארטילריה הישראלית. הטבעת המשחתת "אילת" מול חופו הצפוני של חצי האי סיני היה מעשה שחייב תגובה נמרצת.

המטרה
הוחלט על פגיעה רחבת היקף בריכוז של מתקני כלכלה חיוניים בעיר סואץ וסביבתה, שכלל נמל נפט, מיכלי דלק, בתי זיקוק, תשלובת פטרוכימית ומפעל דשנים. בפיקוד דרום הוכנה תוכנית מבצע שעיקרה השמדה של מתקני הדלק והדשנים שבעיר סואץ. התאריך נקבע ל-25 באוקטובר 1967.

סד"כ ארטילרי:
2 סוללות תומ"ת 155 מ"מ 50-M מגדוד "רשף".
2 מת"צי אוויר.
על המבצע פיקד מת"פ דרום, סא"ל צבי ברזל ("קקטוס").

הביצוע
הסוללות פתחו באש בשעה 14:30 על המטרות שנקבעו ולא הפסיקו להפגיז עד ל-17:35, מועד כניסת הפסקת האש לתוקפה. בהתאם לסדרי העדיפויות שנקבעו בפקודה היו בתי הזיקוק ומכלי הדלק המטרה הראשונה והעיקרית. מטרות אלה ספגו כ-400 פגזים ועלו באש לאחר מחצית השעה של ירי. בשעה 15:06 הופנתה האש לעבר מפעל הדשנים והעיר סואץ עצמה. סוללה אחרת ירתה באותו הזמן לאזור הנמל ולעבר פורט איברהים. מפעל הדשנים נפגע באש הסוללה שירתה לעברו כ-90 פגזים. בקרת האש והטיווח נעשה ע"י מת"צי האוויר. המטוסים היו חשופים כל אותה העת לאש נ"מ מרוכזת מן האי גרין. התותחנים עבדו עבודה מטורפת. החיילים רצו 200 מטר בחול, מהכביש לתותחים כשבידיהם פגזים ששוקלים 43 ק"ג. חייל אחד התעלף מהמאמץ, אך האחרים המשיכו לתפעל את הקנים בקצב רצחני. את הסדנים הלוהטים ציננו בשקים רטובים. ידיתו של אחד הסדנים הפכה מלובנת ונשברה בידו של תותחן גברתן.

לסיכום
בתי הזיקוק, מיכלי הדלק שעל ידם והתשלובת הפטרוכימית עלו באש. במשך שבוע ימים אפשר היה לראות את האש שעלתה מבתי הזיקוק, והלהבות נראו עד למרחק של 70 ק"מ ויותר ממקום האש. כשהתפזר העשן נתגלה היקף נזק עצום שנגרם למצרים. עלו באש למעלה מ-100 מיכלים ונפגעו קשה יחידות הזיקוק. באזור מפעל הדשנים נפגעו 2 מיכלים ו-3 מבנים.

המשך פעילות בבתי הזיקוק
בפברואר 1969 נפטר ראש הממשלה, לוי אשכול, וגולדה מאיר נבחרה לראשות הממשלה. ב-8 במארס, 3 ימים לאחר שהגיע לאזור שליח האו"ם, גונאר יארינג, לסבב שיחות נוסף, פתחו המצרים בשרשרת הפגזות ארטילריות וצליפות לעבר מוצבי צה"ל. במשך החודש המטירו המצרים פעמים רבות אש ארטילרית על מוצבי צה"ל וגרמו לתקריות בכל הגזרה. בתקריות האלה נהרגו 5 חיילי צה"ל ו-29 נפצעו. מטוס פייפר ישראלי הופל, הטייס נהרג, ומת"צ האוויר, רס"ן יהודה אבידור, מסו"ל ב"רשף", נפצע. ה-8 במארס נחשב ליום הראשון של מלחמת ההתשה.

המטרה
בתי הזיקוק שבו להעסיק את תותחני התעלה. לאחר שיפוץ המתקנים, הגנתם בחגורת בטון חסונה והחזרתם לפעילות. הפעם התעתדו התותחנים לפגוע במטל"רים ("קטיושות") בלב המערכת, במרכזים החשובים עוד יותר מן המיכלים עצמם, ולשתק את בתי הזיקוק לאורך ימים.

סד"כ ארטילרי
יחידת מטל"ר ר-240 מ"מ של גדוד איכון- אלה משגרי הרקטות אשר נפלו שלל בידי צה"ל במלחמה ב-1967, שופצו והותאמו להפעלה ע"י כוחות צה"ל. עקב כמות תחמושת קטנה שנלקחה שלל יוצרה בארץ ע"י תע"ש תחמושת ישראלית.

הביצוע
כוח מטולי הרקטות הגיע לאזור בחסות החשכה. המשאיות, עמוסות ברקטות, הגיעו בחסות האפילה. רשתות ההסוואה נפרסו מעל הכלים שהמתינו דוממים עד למחרת היום. היחידה הייתה בדממת רדיו מוחלטת ובשעה 13:30 תמה הציפייה. חרף הזהירות הרבה, פתחו המצרים באש ביחד עם כוחותינו. 128 רקטות נורו תוך כמה שניות במטחי האש הראשונים של תותחינו, תחת הפגזה קשה של המצרים.
ארבע שעות רצופות של אש. הקטיושות זזו ומשכו אליהן פגזים מצריים, כאשר המשנים הטכניים מוציאים נתונים ללא הפסק.
הכוח המשיך בירי לעבר בתי הזיקוק. תושייתם של שני נהגים סיפקה פתרון מזהיר לבעיית ההפגזה המצרית (סמל שאול קוניוק ורב"ט אריה קליין שצוינו לשבח על מעשיהם ע"י אלוף פיקוד הדרום צל"ש שהפך בשנת 1973 לעיטור המופת). הם קפצו על המשאית, התניעו, הכניסו להילוך והפעילו את מערכת גז היד. אח"כ פתחו את הדלת, קפצו למדרגה התחתונה וכך, שפופים לצידי התאים, נהגו מעמדה לעמדה. מאוחר יותר הסתבר, ששמשות תאי הנהגים וכל המראות ספגו כדורים ורסיסים בעת הנהיגה.
בשלב הזה לא היו ליחידה נפגעים. כשהודיעו שעומדת להיכנס לתוקפה הפסקת האש, החלה אש רצינית, בעיקר ממקלעים ומרגמות. אחד הכלים חטף מרנ"ט במשגר ואח"כ פצצת מרגמה על הסיפון והחל לבעור. פצצות נוספות נפלו בין אנשינו. הנהג אליהו אראמה נהרג ושלושה חיילים נפצעו, שניים מהם קשה. סמל הקשר, משה שפירא, רץ אל הטנקים ומצא את המדפים סגורים, משום שלא ידע על קיומו של טלפון אחורי טיפס על הטנקים והזעיקם לחלץ את הפצועים (משה שפירא צוין לשבח ע"י אלוף הפיקוד בשנת 1973 עוטר בעיטור המופת). האש פסקה מחצית השעה מאוחר יותר. רק עתה, התפנו אנשי הסוללה להתבונן בבתי הזיקוק הבוערים, מעשה ידיהם, הרקטות שלהם וכוחות ארטילריה האחרים בגזרה. תופת האש והעשן היה, הפעם, ראוותני פחות, גם בשל העובדה שחלק מן המתקנים טרם שוקמו מאז ההפגזה הראשונה. אך הפגנת עוצמתם המדויקת של התותחנים הבליטה את כושרו של צה"ל להוציא מתקנים אלה, כאחרים, מכלל פעולה בכל עת.

הרמטכ"ל המצרי נהרג
באותו היום, צפונה משם, בגזרת קנטרה, הכו ה"רועמים" מגדוד "אייל" את המצרים מכה קשה. רמטכ"ל הצבא המצרי, פריק אואל (גנרל) עבדול מונעים ריאד, נהרג מפגיעה ישירה של פגז באחד המוצבים המצריים באיסמעיליה. שני קצינים של גדוד "אייל" סגן יצחק מלאך, וסגן דן (גל) גלברד צוינו לשבח, ובשנת 1973 עוטרו בעיטור המופת.

לסיכום
עשרות אלפי תושבים מצריים פונו מערי התעלה. נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל נאצר, הכריז על האפלה מוחלטת בכל ערי האזור והעמיד את צבאו במצב של כוננות עליונה.
בתי הזיקוק והתשלובת הפטרוכימית של סואץ לא שבו להעסיק את כוח הקטיושות. תקרית האש הראשונה של הכוח, הפכה את התותחנים מבוגרים יותר.
לישראל 3 הרוגים: טייס הפייפר סגן אהוד בן-ארי (פרייס), טור' אליהו אראמה, טור' ויקטור בר ששת ז"ל ו-13 פצועים בהם מת"ץ האוויר רס"ן יהודה אבידור (בעקבות הפציעה קיבל רקע אדום מתחת לכנפי הצניחה). 5 חיילי חיל התותחנים זכו באותו יום בצל"שים שהפכו לעיטור המופת בשנת 1973: סגן דן (גל) גלברד, סגן יצחק מלאך (מגדוד "אייל"), סמל משה שפירא, סמל שאול קוניוק ורב"ט אריה קליין (מגדוד איכון).