תחת כנפו

במסגרת פרויקט מיוחד של "במחנה", התבקש אל"ם יורם כנפו, מפקד אגד 282, לבחור את הסופר הישראלי איתו היה רוצה לשבת לכוס קפה. כנפו ביקש לפגוש את מאיר שלו כדי לשאול אותו שאלה חשובה. משם התפתחה ביניהם שיחה על דת, צבא ומדינה, בסופה מעביר שלו מסר לחיילים ולמפקדים

מאת שקד טורם, "במחנה"

צילום: מאיה שניידר, "במחנה"

''האמת? רציתי להיפגש איתו כדי לדעת מי האבא", אומר אל"ם יורם כנפו, מפקד אגד 282, לקראת  סוף הפגישה. "הייתי בטוח שזה יעקב", הוא טוען. את דמות מנפץ החלומות בחייו של המפקד מגלם הסופר מאיר שלו, שבביתו ועמו נערך המפגש. הספר המדובר הוא הרומן השלישי של שלו, "כימים אחדים", שלכל אורכו נלווית השאלה: מיהו האב של הדמות המרכזית, זיידה, מבין שלושת הגברים האפשריים. "הכנסתי רמזים בספר שהוא משלושתם", מגלה הסופר. "זיידה בעצמו לא יודע. כנראה שהאמא אמורה לדעת אבל גם זה לא בטוח כי בכל זאת היא הייתה עם שלושה גברים תוך זמן קצר. על כל פנים, בגלל שהסיפור מסופר על ידי הדמות עצמה הוא בוודאי לא יכול לדעת וגם אני בעצמי לא יודע". "אם הוא אומר שזה ככה", גורס אל"ם כנפו בתום הפגישה, "אז בסדר".

שלו בשוק ההחלפות

הם נפגשים ביישוב אלוני אבא, במרפסת ביתו של מאיר שלו. מטרת המפגש היא שיח בנושא צבא וחברה, אותו יזמה אוגדה 36 במסגרת מיזם החינוך "נקודת מפגש". "יש פה תחושה של בדידות", מחווה הסופר לעבר הנוף הנשקף ממרפסתו ומציג מארג ירוק של עצים וצמחים הסוככים על הבית מכל צדדיו. רק חוט חשמל עבה הנתלה בין הצמחים לאורך הגינה מחזיר את אורחי המרפסת להווה ומזכיר להם כי יש חיים סביבם. "המפגש הראשון שלי איתך היה וירטואלי – בספרך 'כימים אחדים'", פותח אל"ם כנפו. "השתחררתי בצעירותי מהצבא ועשיתי את הטיול הגדול בהודו כמו כולם. לקחתי איתי שני ספרים לדרך: 'מאה שנים של בדידות' ואת 'כימים אחדים' שלך. באותה תקופה במזרח היה נהוג להניח ספר במקום מסוים ולהשאירו שם". "כן, מטיילים וביניהם הבת שלי דיווחו לי שהיה לי ערך טוב בשוק ההחלפות", קוטע אותו שלו. "חבל על הזמן", מאשר כנפו. "נתקלתי בו כמה פעמים במהלך הטיול וקראתי אותו ובעקבותיו חזרתי אחורה ל'רומן רוסי' ולאחרונה ל'תנ"ך עכשיו'. כל הספרים שאני נותן במתנה לקצינים שלי הם כתביך. עד לא מזמן הענקתי את 'כימים אחדים' לאו דווקא בגלל מה שהיה כתוב בו, אלא כי כשאנחנו אוהבים מישהו באופן שבו יעקב אוהב את יהודית בספר, שבע שנים מתכווצות כימים אחדים. גם התפקידים שאנחנו עושים יכולים להיות תובעניים מאוד, וכשאנחנו מסיימים את התפקיד הדבר נראה כימים אחדים, בגלל שהיינו כל כך שקועים בתוכם. לאחרונה החלפתי ל'תנ"ך עכשיו'".

שלו: "תיזהר, הרבנות הצבאית יכולה להקים צעקות בגלל התכנים".

כנפו: " אין לי בעיה עם זה. אני במקור מבית דתי, גדלתי במשפחה שבה יש רב. הנופך שהוספת, ההשלמה הדימיונית לסיפור התנ"כי במובן הפרספקטיבה הרחבה והמגוונת יותר שנתת מוסיפה המון, גם בצעירותי הרגשתי כי הטקסטים שמופיעים בתנ"ך לא מספיקים".

שלו: "זאת המסורת המדרשית. לתנאים והאמוראים היה מספיק ביטחון עצמי כדי לקלוט שבתנ"ך יש דברי ביקורת ולא כולם קדושים ולאנשים יש מגרעות. היום אם אתה משמיע איזשהו דבר ביקורת על גיבור תנ"כי, יצלבו אותך. אבל יש מסורת מדרשית נפלאה של דתיים חופשיים יותר והם סיפקו לי את הלגיטימציה ל'תנ"ך עכשיו' למרות שזה ספר חילוני לגמרי".

כנפו: "אני  חושב שזה נושא שאנחנו בצבא עוסקים בו המון - זהות יהודית ממקום של תרבות ולא של דת. גם בחיל התותחנים, שהוא חיל שבו הדומיננטיות של הציניות הדתית היא לא גדולה מדי, אני רוצה להכניס את הלוחמים למקום של התנ"ך ולמקום של השייכות. אתה לא יכול להסביר להם שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בלי הדבר הזה, והספר שלך מאפשר את זה". 

שלו:  "אחד מהדברים הלא טובים שאני רואה בצבא הוא ההתחזקות של הדתיות בצבא, לא של הדתיים בצבא, של הדת בצבא", הוא אומר. "החל מהרבנות הצבאית שפעם סיפקה שירותי ואביזרי דת והיום הפכה לקצין החינוך העיקרי ועד למשפט שאמר עופר וינטר ב'צוק איתן'. לא מפריע לי שהוא אמר שמע ישראל לפני היציאה לקרב לו ולחייליו. זו קריאה של העם ואין לי שום בעיה איתה למרות שאני אדם לא דתי. אבל כשהוא אמר שאנחנו יוצאים למלחמה באויב המנתץ את שם ה', זאת מלחמה שמדינה דמוקרטית לא צריכה לצאת אליה".

זה מתחיל בקטן

"טוב, אתה פחות או יותר בגיל של המדינה", פוסק אל"ם כנפו בחיוך. "בדיוק בגיל של המדינה", מדייק שלו ואז מתקן, "שלושה חודשים הפרש לכאן או לכאן". "מה האירוע המכונן של תולדות המדינה בעיניך?" שואל המפקד. "הייתי אומר 48', אבל אין לי זיכרונות מ־48'", פותח שלו. "מבחינת הימים שאני זוכר אותם אין ספק שמלחמת ששת הימים. גם מבחינת הזיכרונות שלי וגם מבחינת הזיכרונות שלנו כלאום. זהו קו פרשת המים מבחינתי של מדינת ישראל. אם 48' היא הלידה, 67' היא תחילת המשבר. אני זוכר שכחייל צעיר שהגיע הביתה לחופשה אחרי המלחמה אמרתי לאבא שלי, שהיה איש ימין ידוע ומוכר, כשכל המדינה הייתה באופוריה מטורפת, 'אנחנו לקחנו ביס שניחנק ממנו'. והוא פחות או יותר כמעט גירש אותי מהבית על המשפט הזה. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמחתי לחזור לצבא משישי־שבת", הוא אומר. "אחרי המלחמה יצאנו לטיול ביהודה ושומרון כצ'ופר. הגענו לבית הממשל הישן של המשטרה הבריטית ביריחו כדי לתדלק ולמלא ג'ריקנים במים ותכננו להמשיך משם למדבר יהודה. הגיע אלינו ערבי מיריחו עם עגלה של כעכים עמוסה באורנג'דה עם איזה שני בלוקים קרח. הוא בא למכור ואנחנו ניגשנו אליו לקנות. יצא איזה מילואימניק בן 40, בעט בו, גירש אותו ואמר לנו, 'חבר'ה תיקחו! מה אתם משלמים לו כסף?' ואז התחלתי להבין. ככה זה מתחיל, בקטן. אני עד היום מאשים את עצמי שלא הורדתי לו בקבוק על הראש. כל כך נדהמתי. הייתי בן 19, זה מין מצב מוזר, אבל אני בהחלט חושב שהתנהגתי לא בסדר שם".

כנפו: "גם כל חבריך חשבו אותו הדבר?"

שלו: "לא. חלקם שמחו לשתות אורנג'דה בחינם".

שיא הכושר ושיא הטמטום

שלו אינו מהסס לבקר את מצב האומה ואת מדיניותו של צה"ל מחד, אך מאידך מקפיד בכל שנה ביום העצמאות להיפגש עם חבריו לסיירת גולני, ועם חלקם הוא אף בקשר קבוע. טבועה בו אחוות הלוחמים, בד בבד עם הצהרתו כי היום כנראה שלא היה מתגייס לשירות קרבי.

כנפו: "מה אתה חושב על נכונות העם והצבא להקריב ולסכן את חייו בשביל המדינה?"

שלו: "אני לא יכול להטיף כאן מוסר. אני יכול להגיד רק שני דברים שמטרידים אותי. הראשון, שקוראים לחיילים ילדים - אני לא סובל את זה - אני חושב שהם ממש לא ילדים. אם לבן־אדם יש רישיון נהיגה ורישיון להרוג הוא לא ילד וההתייחסות הזאת מיותרת. השני הוא שאני מרגיש שישראל יותר בזבזנית בחיי אזרחיה ויותר זהירה בחיי חיילים, אבל יש מספיק משפחות שכולות, ביניהם גם משפחה וחברים שלי, שאני לא יכול לעמוד ולהגיד מין דבר כזה ממש. אבל זה חלק מנימה של היסטריה קלה שמאפיינת את החברה. כחייל בצבא, אם מישהו היה קורא לי ילד או שומר לי על החיים בצורה מוגזמת הייתי מתעצבן. כל מה שרציתי כשסיימתי את המסלול של הסיירת זה להילחם. בגלל זה מגייסים אותנו כשאנחנו צעירים, בשיא הכושר הגופני ובשיא הטמטום האפשרי".

כנפו: "אני חושב שזה גם קשור לעובדה שמעורבות ההורים בחיי החיילים משאירה אותם תחת הכותרת של ילדים. אבל לאור הביקורת שיש לך על המדינה בכלל, מה אתה חושב על האמירה שצה"ל הוא כור היתוך?"

שלו: "היא עדיין נכונה. הצבא הוא עדיין המקום שבו אתיופים ורוסים פוגשים אחד את השני, והמקום שבו הם פוגשים את הצבר הוותיק כמוני או כמו הילדים שלי. האשכנזים מכירים את הספרדים, המתנחלים את אלה שמהצד השני של הקו הירוק והחילונים את הדתיים. רעות הלוחמים עודנה עובדת ותוססת ואני אוהב את זה".

כנפו: "איזה מסר היית רוצה להעביר דרכי לפקודים ולמפקדים שלי?"

שלו: "מסר שלא המצאתי אותו - שיידעו מאין הם באים ולאן הם הולכים. אני אפילו מוותר על 'ובפני מי הם עתידים לתת דין וחשבון' כי בזה אני כבר לא מאמין".         

הכתבה פורסמה במקור במגזין "במחנה".